לכל אדם ניגון משלו,
אחד שקט השני נסער.
יש המנגן מה שבוטח בו,
ויש שהצליל שלו שבור ומר.
לפעמים הוא זימזום חרישי,
לפעמים קריאה שמבקשת להישמע.
לא תמיד יודעים איך לבחור בו,
הוא בוחר בנו תחילה.
כמו עשבים הוא מבקש להתנועע,
למצוא את דרכו בין אבנים, בין דרך שאיננה חצובה.
והניגון הזה,
שאיש מלבדך לא ישמע ויבין עד הסוף,
הוא סימן קטן,
שאתה עדיין אתה.
תגובה אחת
אימלה כולי צמרמורת יא גוש של כישרון