אני רוקדת ומסתחררת, רוקדת בלי הפסקה. גם כשהדמעות מגיעות אני לא מפסיקה, גם כשהם זולגות על פני בלי שום טיפת רחמים, גם כשהגוף שלי כבר רוצה לוותר.
אני לא מפסיקה לרקוד. כי את לא הפסקת. את עם החיוך הענק על הפנים שגרם לכל אדם להתקרב אליך.
את עם החום והאהבה, את שלא ויתרה ולא ברחה. אותה נערה עם השיער בצבע השקיעה והעניים הירוקות הזוהרות שתמיד נצצו. אותה נערה שמשכה אותי באותו שבוע, עם הקריאות הנלהבות שלה.
“בואי בואי יהיה כיף. סוף סוף הצלחתי להשיג כרטיסים לפסטיבל ואת יודעת שמאוד קשה להשיג אותם. למה לוותר על זה? בואי נשתחרר קצת, נצא לבלות נשכח מהצרות.”
למרות שניסיתי להזיז אותך מזה את סירבת, ואני נגררתי אחרייך כי מי יכול לסרב לך. אבל למה באמת לא סירבתי? אם הייתי מסרבת יכול להיות שהיית מסכימה להישאר. והיינו עושות ערב לבד רק שתינו. ואולי היית עדיין פה, עדיין חיה, נושמת, צוחקת, לא בארון קר ומנוכר.
גם כשהגענו למקום ונכנסו לתוך הפסטיבל הנוצץ הרגשתי כאילו משהו לא בסדר, למרות כל האורות, המוסיקה, לא נרגעתי. גם כשסחבת אותי ואת נועם לתוך ים האנשים לרקוד עדיין לא נרגעתי, הרגשתי שדבר רע עומד לקרות.
כשהטילים התחילו להגיע והדבר היחיד ששמענו היו צרחות אני צעקתי לך מבין כל האנשים- “רוצי!! למה את לא באה הם עוד מעט באים” ניסיתי למשוך אותך לעבר הרכבים. אבל שכחתי, את לא אגואיסטית כמוני.
למרות שכבר היה אפשר להרגיש את מלאך המוות מולנו, את סירבת לברוח ורצת לעזור לאנשים, ואני נשארתי שם. אולי הייתי צריכה לרדוף אחרייך ולקחת אותך משם בכוח, אבל לא עשיתי זאת.
הייתי בטוחה שתצליחי להיחלץ משם. הרי העולם לא יוכל להסתדר בלעדייך. לא האמנתי שבאמת נעלמת. גם כשראיתי אותך מרוסקת על הרצפה עם דם מסביבך עדיין לא האמנתי.
זה היה נראה לי כמו סיוט שבחיים לא יכול לקרות. גם כשנשמת את נשימותייך האחרונות, ואני, אני ראיתי במו עניי איך עיני הטורקיז שלך מאבדות את הזוהר הייחודי שלהן, גם באותו רגע לא האמנתי.
וגם עכשיו זה לא נשמע לי אמיתי, כי איך דווקא את מכל האנשים שבעולם, זאת את שנעלמת?
איך אותה נערה זוהרת שחלמה לרקוד על הבמות הכי גדולות בעולם. שתמיד חייכה, שתמיד הייתה בראש, וסחבה את כולם אחריה עם הרעיונות המטורפים שלה. איך דווקא את זו שהייתה צריכה להיעלם?
היום ההלוויה שלך אבל סירבתי ללכת. כי ידעתי שברגע שאראה אותך קפואה בתוך הארון אני פשוט לא אוכל לשרוד יותר. אני לא אהיה מסוגלת לראות את החברה הכי טובה שלי הופכת לבובה חסרת חיים.
אז במקום זאת העדפתי להישאר בבית ולרקוד. לעשות את הדבר היחיד שאת הכי אהבת לעשות, את הדבר היחיד שאת הכי אהבת.
לדמיין אותך עומדת בצד וצוחקת בגלל הכישורים הנוראים שלי. לדמיין שאנחנו שוב פעם רבות על השירים, שוב פעם הופכות לילדות שהיינו פעם. מעלה זיכרונות מאותן זמנים שבהן החיוך שלנו היה הדבר הכי אמיתי שיכול לקרות בעולם הזה.
אני מאטה את הריקוד שלי ומכבה את השירים. ומנגבת את הדמעות, ומבטיחה לעצמי בשקט בשקט, שאת החברה שלי, החברה הכי טובה שלי אותה נערה שהייתה לידי בכל הזמנים הקשים שלי, אותה נערה עם החיוך הכי יפה בעולם לעולם לא תישכח.
