מה קרה לאילה?
ביי אמא יצאתי. לאן מתוקה? ל….
רגע רגע רגע, בואו נכיר קצת לפני שאני מתחילה. היי אני אביה אני הבת הראשונה מתוך שמונה אחים, אני גרה ביישוב עלי שבבנימין ואני לומדת באולפנת שילה. יש לי הרבה חברות אה ואיך שכחתי ההורים שלי גרושים. כן, כן, אני יודעת שאתם מרחמים עליי עכשיו אבל תכלס אני כבר התרגלתי. זה כבר ממש סבבה. אני נורא אוהבת לראות סרטים, לשחק במשחקים, להיות בבריכה ולהיות עם המשפחה. אמא שלי התחתנה שוב לפני חודשיים עם בחור בשם יאיר. הוא ממש חמוד וכיף איתו אבל הוא בחיים לא יצליח להחליף את אבא. אבא לעומת זאת לא התחתן שוב, אבל אני כן יודעת שהוא מנסה. אנחנו אצלו בשני וחמישי וכל סופשבוע שני. טוב, נו, אני חופרת לכם על החיים שלי בואו נמשיך בסיפור.
בקיצור יצאתי מהבית לכיוון הסטודיו לחוג מחול השבועי, הפעם הלכתי דרך רחוב ההגנה בשביל לאסוף את החברה הכי טובה שלי אילה, כשדפקתי בדלת פתחה לי אישה שלא ראיתי מעולם. שאלתי אותה "סליחה את יודעת אולי איפה משפחת דודי?" היא הסתכלה עליי מוזר ואמרה "מי זה משפחת דוידי?" בשלב הזה כבר לא הבנתי כלום. שאלתי אותה "את בטוחה?" היא אמרה לי ילדה עופי מכאן"!
בכעס יצאתי מהבית, לא יכולתי ללכת לחוג, לא הייתי מסוגלת אז הלכתי בחזרה את כל הדרך הביתה. כשהגעתי אמרתי לאמא שתי מילים "אילה נעלמה!"
אמא אמרה, "לא ניראה לי, את בטוחה? תספרי לי מה קרה"
"וואי את פשוט לא מבינה כלום" אמרתי ורצתי לחדר.
נשכבתי ולא הפסקתי לבכות כנראה שנרדמתי שם כי אמא העירה אותי ושאלתי אותה "מה השעה?" "שבע בבוקר" היא אמרה "וואי כבר? טוב אני מתארגנת" אמא יצאה מהחדר והתחלתי להתארגן.
הטלפון צילצל "אביה תעני"
עניתי "היי שלום מי זה?"
"אביה פליז אל תיבהלי אבל זאת אילה"
"מה?" צעקתי
"אמרתי לך לא להיבהל נכון"
אמא כנראה שמעה אותי צועקת ובאה. סימנתי לה עם היד שתחכה רגע.
"אילה איפה את מה את משוגעת את לא מבינה איך דאגתי לך"
"אני יודע אבל פליז תקשיבי לי ותני לי לסיים"
"טוב" אמרתי.
"אז ככה הכול התחיל לפני שבוע שהלכתי לבדיקת דם שיגרתית במרפאה. יום למחרת אמרו לי: התוצאות לא טובות צריך לאשפז אותך ואז מצאתי את עצמי מאושפזת במשך יומיים בבית החולים שניידר לילדים. ביום שלישי הרופאה נכנסה ובישרה לי את הכי גרוע"
"נוווו"
"היא אמרה להורים שלי הילדה שלכם צריכה לחכות להשתלת מח עצם אתם לא יוצאים עד שלא מגיע התורם. בגלל זה אמרתי לך שהיינו בבית מלון עד שישי. זה לא באמת אני הייתי בבית החולים, בשבוע הזה ההורים שלי עשו תורנות אחד נמצא איתי והשני בינתים אורז את הדירה. בגלל שלא רצינו שאף אחד ידע מזה תוך שבוע עברנו לגור אצל סבא וסבתא שגרים בתל אביב. בקיצור כרגע אני מחכה לתורם" היא סיימה.
"וואו אני בשוק איך את מרגישה?" אמרתי.
"אני מרגישה יחסית בסדר אבל אני ממש בדיכאון מאז שאמרו לי את זה".
"רגע את יודעת שיש מישהי מוזרה שגרה בבית שלכם" אמרתי
"כן אנחנו ביקשנו ממנה שתהיה שם" פתאום שמתי לב שהשעה 7:45 ואני חייבת להתחיל להתארגן אז אמרתי לה "אילה לי למקרה ששכחת יש בית ספר היום אז אני צריכה להתחיל להתארגן אז אני אתקשר אלייך ישר כשאני חוזרת סבבה?"
"טוב נדבר"
ניתקתי הייתי בהלם
אמא שאלה אותי "זאת הייתה אילה?"
"כן היא מחכה להשתלת מח עצם וכרגע היא מאושפזת בבית החולים שניידר"
"וואו טוב תלכי לבית הספר ונדבר כשתחזרי".
איך שחזרתי ישר אמרתי לאמא "אני רוצה ללכת לבקר את אילה" אמא הייתה טיפה בשוק אבל לבסוף אמרה "אני ידבר עם אמא שלה ונראה אם זה יתאפשר טוב?"
"בסדר אמא אני הולכת להכין שיעורים" הלכתי לחדר הייתי בשוונג של השיעורים כשהטלפון צילצל, שוב רצתי לטלפון "הלו מי זה?"
"זאת אילה את מוכנה?"
"נו"
"מצאו לי תורםםם" היא ממש צעקה
"יואווו איזה מזל מתי תתחילו בטיפולים?
"כבר מחר"
"וואוווו איזה משמח"
" טוב קוראים לי נדבר ביי"
כמה שמחתי!
אחרי בערך חודש שכבר הספקתי להיות אצל אילה בערך 10 פעמים.
בישרו לנו שאילה ברוך השם משתחררת.
וככה נגמר הסיפור שלי סוף טוב הכול טוב!
