מוסר כליות / שני אשר

היי, אני ליאור וויסמן ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי.

אז כמו שכבר אמרתי, אני ליאור ויש לי תאום ושמו יוסי. אני לא יודע מי יותר גדול מביננו, כי כל אחד מאתנו חושב שהוא הגדול (וכמובן שאני צודק). אנחנו לא תאומים זהים. ממש לא. אנחנו ההפך הגמור אחד של השני. כבר כשנולדנו היינו הפכים אחד של השני. אני יצאתי עם שער שחור וחלק, ויוסי עם שער ג'ינג'י פרוע. בברית המילה נתנו לנו שמות לא קשורים. שלו ישן ועתיק ושלי יותר מודרני.

כשגדלנו, רק נבדלנו אחד מהשני עוד יותר. אני יותר נמוך, הוא יותר גבוה. אני יותר ממושמע, הוא… קצת פחות. אני תמיד ויתרתי, הוא תמיד התעקש. אני אהבתי להירדם בחושך, והוא רק באור. כמובן שלא היינו יחד באותו החדר. אתם כבר מבינים למה. וכמו שאתם מבינים, זה נוגע בחיי היום יום באופן תמידי. אני אתן דוגמא: למשל ליוסי חסר שקל לקנות ארטיק, ממי הוא יבקש? כמובן. ממני. ומה הוא שואל? "תגיד, ליאור, יש מצב שאתה מלווה לי קצת כסף?" עכשיו אתם צריכים לדעת משהו עלינו, או יותר נכון על החדרים שלנו. בחדר שלי כל דבר במקום, כל פינה תבהק מניקיון ולא תראו פירור אבק סורר על הרצפה, ואם כן סימן שאני לא נמצא בבית. אבל כשתכנסו לחדר של יוסי, לעומת את, לא תמצאו את הרצפה. עפרונות, בגדים, ספרי קריאה, ספרי לימוד, שמיכה זרוקה, הכרית בפינה, בקיצור – בלגן מוחלט! אז כשיוסי אומר שהוא יחזיר בהזדמנות, זה אומר שאני יכול להגיד שלום ולא להתראות לכסף. לא מתוך רוע לב, אלא מכיוון שכשהוא ירצה להחזיר לי את הכסף, הוא פשוט לא ימצא אותו. לא נעים להגיד לא, אבל חבל לי לזרוק את הכסף לפח. מה עושים? וזה רק מקרה אחד! תחשבו כמה דילמות כאלה יש לי ביום יום. אני לא רוצה להיות האח הרע, אבל גם לא האח הפראייר.

כמובן שבתור אחים תאומים, אנחנו חייבים לעשות הכל ביחד. כל הזמן אני שומע רק: "יוסי וליאור יביאו", "יוסי וליאור יעשו", יוסי וליאור פה ויוסי וליאור שם. כל היום רק יוסי וליאור, יוסי וליאור, יוסי וליאור. די, נמאס! זה שאנחנו תאומים זה לא אומר שאין לנו אישיות נפרדת! במיוחד בתור אחים הפוכים שאין להם שום דבר במשותף חוץ מזה שהם אחים ותאומים. אם אתם תאומים או תאומות או תאום ותאומה – אתם בוודאי מכירים את ההרגשה ומזדהים איתה. אם למשל יש מסיבה בכיתה ומחלקים משימות, זה אף פעם לא יוסי יביא את זה וליאור יביא את זה. זה תמיד – יוסי וליאור יביאו. ותמיד עוגה. כילו שחושבים שאם אנחנו שניים אז יותר קל לנו להכין. אז מה יקרה? אנחנו נחזור הביתה בצהרים ונתחיל להכין את העוגה: בתור התחלה, נתווכח על סוג העוגה, אחר כך על אופן ההכנה, בתור מנה עיקרית – על הקישוט, ובתור מנה אחרונה – מי יביא את העוגה לכיתה. אתם מבינים? זה בכלל לא פשוט.

ויש עוד משהו: המריבות. מה קורה אצל ילדים כשהם לא מסכימים על משהו? מתחילים מכות. אבל אנחנו לא אוהבים לריב ולא רוצים את זה. אז מה עושים? מדברים, מתווכחים, מתדיינים. שעות על גבי שעות של דיבורים. למה לא לעשות ככה, למה כן לעשות ככה – עד שאני מרגיש שעוד מילה אחת ואני משתגע. כמה כבר בן אדם יכול לדבר ולהקשיב ולענות ולהשיב?.. ועוד לא הזכרתי את ימי ההולדת כי זה נושא רציני בפני עצמו. אז ככה: ביום הולדת, מה ילד רוצה? תשומת לב, ואם אפשר, שיהיה רק שלו. ואם מישהו בטעות מנסה לחלוק איתך את הצומי היחידי שיש לך בשנה, אז אוי ואבוי, מה מתרחש בבית.. וכל שנה מחדש אנחנו מבקשים ומתחננים בפני אבא ואמא שיקנו לנו מתנות נפרדות בלבד. כי מדוע שנרצה לחלוק את המתנה שלנו עם עוד ילד?! אולי אני נשמע קצת ילד קטנוני קטן ומפונק, אך נסו אתם את כל מה שפירטתי פה ואז דברו.

זה מה שחשבתי כל חיי. עד ליום ההוא, שהיה במקרה (או לא במקרה) יום נישואינו, שלי ושל אשתי. זה היה יום יפה, ואמרתי לאשתי, "תמר" (זהו שמה), "בואי נצא קצת, נטייל, נקנה כמה דברים, נתפנק, מזמן לא עשינו את זה". ויצאנו. לאחר כמה סידורים בעיר, מסעדה יוקרתית ועוד קצת, הגענו הביתה, שמחים ומאשרים, מלאי שקיות וחוויות. לפני שהלכנו לישון הסתכלנו מה מתוכנן לנו למחר, וראינו שלשנינו יש מחר בדיקות דם.

הרופא שקיל את פנינו היה חייכן ונחמד, והאחות עוד יותר. עשינו את בדיקת הדם, והמשכנו ביומנו. לא ידענו מה צופן לנו העתיד ומה הבדיקה הזו עוד תביא.

ביפ… ביפ… ביפ… רק צפצופי המכונה שלידי נשמעו. מהרגע שהגיעו תוצאות הבדיקה לא הספקנו לנשום. הרופא שקיבל את התוצאות שלח אותנו מיד למיון. כשהגענו, עברתי בדיקות מקיפות שבסופן גילינו שאני סובל מאי ספיקת כליה. הרופאים הסבירו לי שאני תלוי מכאן והלאה במכשיר שמסנן את הדם במקום הכליה שלי, וצריך להגיע לבית החולים שלוש פעמים בשבוע. התהליך הזה גם מחליש מאוד גופנית ומקשה עלי לתפקד גם בימים שבין "ימי בית החולים" שלי. כליה היא איבר שאדם נולד עם שתיים כאלה כשלמעשה כדי לחיות צריך רק אחת; איזה נס!

במילים אחרות, אני צריך תרומת כליה.

מאז אני כאן, "גר" בבית החולים הדסה עין כרם, מחובר למכונת דיאליזה, מקווה שיקרה לי נס וימצא לי במהרה תורם מתאים. הנס הזה עוד לא קרה, לפחות בינתיים, אבל קרה נס אחר: אני גיליתי את אח שלי, או ליתר דיוק – את התאום שלי. מאז שסיפרנו לכל המשפחה, כל אחד בא לבקר לפחות פעם אחת, פעמיים או שלוש. גם מתנות לא חסר. אבל לאחר ההתלהבות הראשונית הגיע הבידוד, כואב וצורב. בהתחלה ראיתי סרטים, קראתי ספרים, הסתכלתי בפייסבוק, התכתבתי בווטצאפ, העליתי משחקים, קראתי עיתונים, אבל כמה כבר אפשר?!

מי שהציל אותי משעמום סופני היה יוסי. כן כן, יוסי. זה שכל כך התלוננתי עליו בתחילת הסיפור. יוסי אחי. הוא בא עם אשתו וארבעת ילדיהם. דיברנו, צחקנו, העלינו זיכרונות, סיפרנו בדיחות, הילדים הכינו לנו ציורים, הצגות, הראו לנו יצירות, מבחנים, וכל זה במשך כמה שעות במשך 3 ימים בשבוע.

וזה לא הכל! באחד הביקורים, בא אחד הרופאים לדבר איתי, וביקש מכולם לצאת לרגע מהחדר. הם יצאו וסגרו אחריהם את הדלת. המבט של הרופא השתהה קצת על הדלת. הוא חשב קצת, ולבסוף אמר: "חשבת לבדוק עם בני משפחה האם הם יכולים לתרום?" "לא" עניתי. "לא ידעתי שיש בכלל אפשרות כזאת. אך האם יש לזה סיכויים רבים?" "לצערי לא" הניד הרופא את ראשו בצער כמשתתף בצערי. "לך יש סוג דם נדיר במיוחד, שגורם לנו צרות רבות. אך תמיד כדאי לנסות." שמעתי בעצתו של הרופא וכתבתי בקבוצת הווצאפ של המשפחה: 'היי כולם מה קורה? דיברתי עכשיו עם רופא והוא אמר לי שגם בני משפחה יכולים לתרום כליה. אם משהו יוכל להיבדק אני אודה לו מאוד.' הייתי שמח להגיד שההיענות הייתה מדהימה וגורפת. אבל לצערי זה היה בדיוק ההפך. לא הייתה שום תגובה! כלום! שום ציוץ! אני מוכרח להגיד שמאוד התאכזבתי. דווקא כשצריך אותם באמת, הם שותקים כמו דגים. אף אחד לא שלח כלום. אמרתי אף אחד? התכוונתי  כמעט אף אחד. הייתה תגובה אחת. מיוסי. הוא כתב: 'אני אשמח'. אתם בהלם? אני כמעט התעלפתי על המקום! מכולם, דווקא יוסי? דווקא האח שכל החיים היינו ההפך? האח שכל הקשר בינינו היה דרך מריבות? דווקא הוא? לאחר שהתאוששתי, פניתי להתקשר אליו ולהודות לו. זאת הייתה שיחה שלא אשכח בחיים. בסוף השיחה, הרגשתי שמשהו מתחיל להיפתח.

יוסי הוזמן לבית החולים ואחרי מספר בדיקות התברר שיוסי יכול לתרום לי כליה! ההכנות החלו ויומיים לפני הניתוח מצאתי את עצמי במיטה צמודה ליוסי, כמו בילדותינו – אבל הפעם, בלב שלם. באישון לילה, כשיוסי נרדם, הבטתי בו ממיטתי; כשהודענו על המחלה, כולם שלחו לנו הודעות מעודדות ומנחמות. או לייתר דיוק כמעט כולם. כולם חוץ מיוסי. באותו הזמן חשבתי שזה בגלל שהוא סתם אגואיסט. אך באתם רגעים, שהתבוננתי בו ישן בשלוה, ידעתי שזה לא בגלל זה. יוסי חשב שבמקום לזרוק סתם מילים באוויר, כדאי לעשות משהו באמת. כמה שהוא צדק. וכמה שהייתי עיוור. הוא, מכול המתנות והביקורים החד פעמיים, ומההודעות הלא כל כך יעילות, הכי שימח אותי באותה התקופה. הבנתי שמעולם לא הכרנו באמת. תמיד היינו מאוימים מכל הקווים המקשרים בינינו בגלל היותנו תאומים. תמיד נאבקנו כל אחד על מקומו ולא הצלחנו להכיר באמת איש את רעהו. ליבי היה שלם אך שבור בשל השנים המבוזבזות. החלטתי שמיום זה אחרי שאבריא ואתאושש מהניתוח, דברים יראו אחרת.

שנינו היינו במתח לקראת הניתוח, ועזרנו אחד לשני להתמודד עם הפחדים והחששות. הדבר האחרון שאני זוכר לפני הובילו אותי לחדר ניתוח והזריקו לי את זריקת ההרדמה, היה החיוך המעודד של יוסי.

ברוך ה', הניתוח הצליח והכליה נקלטה. חזרתי לחיים רגילים, אך טובים בהרבה מן החיים הקודמים שהיו לי. בזכות יוסי. מה שכליה יכולה לעשות. כיום אני מודה להשם, שגרם לכליה להתקלקל,  וגרם לי לראות את יוסי באור האמיתי שלו. ההחלמה הייתה לא פשוטה לשנינו, אך עברנו אותה יחד! ועכשיו, שנה אחרי הניתוח, אני חייב להודות שהתקופה הזאת, של חיבור כזה עמוק לאחי, הייתה התקופה הכי טובה שלי בחיים! יוסי זכה להציל חיים ואני זכיתי לגלות חיים. חיים חדשים שעד היום התחבאו ממני. חיים שלא טרחתי למצוא. החיים של יוסי אחי. אחי התאום שלי. יוסי ואני עברנו תהליך משמעותי באמונה, ואני מקווה שגם אתם תגלו אנשים בצורה כל כך חיה. ואולי יום אחד גם אתם תתרמו כליה ותרגישו את ההרגשה הזו.