המקום: גינה ריקה כמעט לגמרי.
הזמן: אחר צהריים קר עם גשם חזק שיורד בלי הפסקה.
הנוכחים: ילד אחד, בן שבע, עם שיער שחור, שיושב על נדנדה אך לא מתנדנד.
העלתי חיוך על פני כשאמי השאירה אותי שם לבדי ורצתי מיד להתגלש במגלשה הצהובה והרטובה.
הילד שחור השיער הביא היי בעיניים חסרות הבעה, ואני, שנגזר עליי להגיע כבר למגלשה ולהירטב לגמרי, התיישבתי, והתגלשתי בהתלהבות כמיטב המסורת.
אמי הלכה, ואני סיימתי להתגלש. לכן מיהרתי להתנער, מתרכזת בסילוק כל אחת מטיפות המים שעל גופי, כמו כלב.
גם הילד האחר נראה כמו כלב. אחד עזוב ורטוב.
התיישבתי במקום היבש היחיד, תחת גג פלסטיק, איפה שיכולתי לגלוש על עמוד מתכת כסוף.
גם עכשיו הביט בי הילד. המבט שלו היה ריק וקפוא. הוא לא מצמץ.
הבטתי בו בחזרה, ושאלתי, "לא היית רוצה לבוא לפה? יורד גשם."
"את תרטבי." אמר הילד.
"אני יודעת." אמרתי באותו הטון.
הוא שתק.
משכתי בכתפיי, והסטתי את מבטי. 1, 4, 9, 16, 25, 36, 49, 64, 81, 100, 121, 144, 169, 196-
הרגשתי את המים נוטפים עליי לרגע, לפני שהילד התיישב מולי בישיבה מזרחית.
היא ילדה מוזרה. בערך בת גילי. אני לא יודע למה היא רצתה שאשב לידה.
העיניים שלה ירוקות. הן מוקפות בריסים, ומביטות בי במבט שאני לא יודע מה משמעותו.
אני לא מסיט את המבט. אני יודע שאם אעשה את זה, היא לא תישאר במקום. אני יודע שאם אמצמץ, היא תיעלם.
קול הגשם הלם בגג הפלסטיק שמעלינו.
ככל שחלף הזמן, והמבט חסר ההבעה, יחד עם העיניים שלא מצמצו, שהביטו בשלי ללא הפסקה עוררו בי אי נוחות הולכת וגוברת.
225, 256, 289, 324, 361, 400- ייצבתי את קולי.
"קוראים לי ריאה."
הילד הביט בי. לא יכולתי לקבוע אם אפילו שמע את מה שאמרתי.
441, 484, 529, 576, 625, 676-
