"בואו לאכול" קראה אמא בקול רם, ירדתי לאכול בחוסר חשק בדיוק באמצע הכנת שיעורי הבית בהיסטוריה.
"מה אוכלים?" שאלה רותי אחותי הקטנה, אמא הגישה את סיר הפסטה לשולחן.
"עוד פעם פסטה?" שאלתי בקול רם. "אמא, די נמאס לי פשוט נמאס לי! אנחנו כבר חודשיים אוכלים רק פסטה ופיצה פיצה ופסטה בא לי אוכל נורמלי".
מאז שאבא איננו אין אוכל נורמלי. אין לילות נורמליים ואין ארוחות נורמליות, בקיצור אין חיים נורמליים.
עליתי לחדרי בריצה וכעס רב חנק בי את הדמעות ,שאיימו לפרוץ מתוכי ואת הזיכרונות שהציפו את ליבי.
הכל קרה לפני חודשיים בדיוק, זה היה בבוקר שמח במיוחד, בוקר שמחת תורה.
התעוררתי בבהלה למשמע האזעקות של "צבע אדום", זו לא פעם ראשונה שאני שומעת "צבע אדום". אני גרה בשדרות ולעתים קרובות יש "צבע אדום" אבל הפעם זה הרגיש משהו אחר היתה הרגשה של חוסר וודאות של חוסר שקט ושלווה.
תוך כדי המחשבות שרצו לי בראש ,אבא נכנס לחדרי בסערה ובפנים מבוהלות ומלאות פחד ודאגה. אלו לא היו הפנים הרגועות והשלוות כמו תמיד, הבנתי שקרה משהו נורא.
הצצתי בחלון שהיה מעל מיטתי אולי אני אראה כוכב קטן מאיר או ניצוץ של תקווה אבל הכל היה חשוך בחוץ עשן עלה ברקע . וגם מבפנים בתוך הלב שכל כך רצה לבכות לצעוק ולהאמין שזה סתם חלום רע ולקוות לטוב, אבל באותו הרגע הדבר היחיד שעבר לי בראש זה רק המשפט של המנהלת יעל ששכלה את בנה אחרי מבצע צוק איתן "החושך הגדול ביותר מבשר את בואו של האור" תמיד נהגה לומר ולהחדיר בעיני הבנות שתמיד הכי חשוך לפני הזריחה.
תוך כדי כל המחשבות שרצו לי בראש שמעתי את יוסף ראש צח"י (צוות חירום יישובי) וגם חברו הטוב של אבא נכנס בסערה הביתה וצועק חדירת מחבלים תוך כדי שהוא מתנשף מהריצה "מחבלים השתלטו על תחנת המשטרה" חזר והפציר מנסה להכיל את הסיטואציה ולקוות שהכל שקר.
באותו הרגע הרגשתי שכל עולמי חרב תחנת המשטרה הייתה קרובה לבית שלנו כ10 דקות הליכה זה המקום שהרגשתי הכי מוגנת בו , זה ששומר עליי. הכל קרס והתמוטט פתאום בבת אחת, ראיתי שחור בעיניים והרגשתי שאני עוד רגע עומדת להתעלף. לפתע הרגשתי משהו רטוב על הלחיים אלו היו דמעותיה של אמא שהחזיקה אותי ולוחשת לי בקול מוצף דאגות "רוני את חייבת להחזיק מעמד אנחנו חייבים את עזרתך". לאט לאט פקחתי את עיני ונעמדתי לאט עם עזרה רבה מאמא.
מיד שהתרוממתי נשמעו עוד פעם הקולות שכל כך שנאתי לשמוע "צבע אדום צבע אדום"
רצנו כולנו מהר לממד עם יוסף ראש צח"י, הפעם גם אריק ושלומית הצטרפו אלינו לממ"ד עם בנם הקטן יהודה בן החמש. אריק ושלומית הם הדיירים החדשים שלנו שעברו לגור מאחורינו ביחידת דיור הקטנה לפני חצי שנה. הם עדיין הרגישו חדשים יחסית, ולא היה להם ממ"ד בתוך הבית. הבית שלהם היה ממש קטן לעומת הבית הגדול שהיה להם בגוש קטיף.
אריק היה מספר תמיד איך ביום אחד הכל נעלם ,כל הבית הגינה הירוקה שתמיד הייתה מלאה בירקות ופרות טריים ומתוקים מאז הגירוש של גוש קטיף הם עברו כמה ערים אבל שום מקום לא היה דומה אפילו במקצת לחיים המאושרים והשמחים שהיו בגוש קטיף. הזיכרונות הציפו אותם וגרמו להם להתגעגע כל יום מחדש, לכן הם החליטו לעבור לשדרות לעיר שהכי הייתה קרובה לזיכרונות הטובים והחיים המאושרים.
*******
יהודה התינוק אחוז בזרועות אמו התחיל לבכות בבכי מר ומפוחד. גם רותי אחותי הקטנה נדבקה בבכי ויבבה ליד אמא ורק זיו שהיה אך ורק בן 12 ישב בשקט ובפנים חיוורות וצפה בכל המתרחש.
ברקע שמעתי טלפון מצלצל ,זה היה הטלפון של יוסף.
יוסף יצא החוצה ודיבר בחוץ ,לאחר כמה דקות אבא הצטרף אליו הם דיברו דקות ארוכות שנראו כנצח ולבסוף אבא נכנס ודיבר עם אמא באנגלית כדי שלא נבין אבל הבנתי הכל. אמא באותו הרגע נהייתה לבנה כסיד ולא הצליחה להגיד מילה, רק דמעות שקטות הרטיבו את לחייה.
"לא!" אמרה בשקט, מנסה להסתיר את הדמעות. "אתה לא יכול לעשות לי את זה אני צריכה אותך איתי, מסוכן בחוץ יש המון מחבלים בבקשה לא!" חזרה קצת יותר בקול וכל הדמעות שניסתה להסתיר התפרצו מתוכה כמו נהר שמאיים לשטוף הכל.
***
לפתע עלו לה תמונות ילדות כשהיא הייתה נערה בפיגוע בשומרון ששינה לה את החיים. בהיותה נערה בת 19, הייתה בדרך חזרה מהלימודים. בזמן שהראש היה מפוצץ בעבודות ומשימות לקראת סמסטר החורף לפתע היא שמעה את הטלפון שלה מצלצל, זו היתה מרים חברתה הטובה ביותר מהשכונה.
"תמר איפה את?" שאלה מרים בקול קריר ושבור
"אני עכשיו בכניסה לשכונה מהלימודים. למה קרה משהו? "
"תמר אני שתי דקות אצלך, תחכי לי ליד הבניין" היא אמרה וניתקה את השיחה
הרגשתי כל כך מוזר הייתה לי הרגשה לא טובה והתחילו לרוץ לי סיוטים בראש, קיוויתי והאמנתי שהכל טוב.
כעבור שתי דקות אמא ראתה את רכבה של מרים חונה בצד. היו לה פנים רציניות שלא הכרתי לפני זה היה נראה שבשורה קשה בפיה. "מרים מה קרה ,למה פניך נפולות היום?" שאלתי.
"ראית את החדשות היום?" שאלה, ותוך כדי פתחה את החדשות הדבר היחיד שראיתי זה כותרת גדולה בצבע אדום בולט ובו כתוב "פיגוע!"
אמא מספרת: גללתי קצת למטה ופתאום חשכו עיני ומרים קראה בקול פיגוע בצומת תפוח נרצח נער שהיה בדרך חזור הביתה מהלימודים ועמד בטרמפיאדה, שמו של הנער לא פורסם.
"נריה" לחשה, "נריה אחי הקטן והיחיד זה לא יכול לקרות זה פשוט לא יכול לקרות! הוא היחיד שהבין אותי הצחיק אותי ואפילו הציק לי". באותו הרגע רציתי לצעוק לברוח לבכות אבל באותו רגע רק לחשתי "מה עכשיו?".
***
"מה עכשיו?", שמעתי את אמא ממלמלת והבנתי שלאט לאט היא חוזרת לעצמה מהסיוטים.
"בבקשה, אל תלך!" אבל אבא לא התעמק במחשבות, לקח את האקדח הקטן שתמיד היה לו מתחת לחולצה קירב את כולנו חזק חזק ולחש לנו בשקט מנסה לעצור את הדמעות שאיימו עליו להתפרץ החוצה כמו בסערה.
לחש לנו בשקט בשקט אבל עם העומק האופייני לו "תזכרו, לא משנה מה יקרה תדעו שהקב"ה אוהב אותנו, איתנו ולא יעזוב אותנו. אפילו שקשה ואנחנו מרגישים שאין דרך חזרה, הקב"ה איתנו ושומר עלינו".
הוא עצם עיניים והתחיל לשיר בשקט "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה" ולאחר רגע כולנו הצטרפנו " בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד אני עומד אני עומד" ככה שרנו חבוקים במשך דקות ארוכות שאני אף פעם לא אשכח. אלה היו רגעים של משפחה, אהבה ותקווה שהכל יהיה טוב.
בסיום השיר אבא יצא ,לא הסרתי את עיני מגבו המתרחק במהירות. ובאותו הרגע הרגשתי איך הכל התהפך לדממה דקה.
***
בשעה שהדמעות הרבות שלי הרטיבו את הכרית, הרגשתי יד מלטפת את ראשי זאת היתה ידה של אמא .
"אמא" שאלתי כשעיני מלאות דמעות, "למה זה קרה דווקא לנו, למה זה הגיע לנו?". מאז שאבא איננו אני מרגישה כל כך לבד. כל כך עזובה ונטושה. אני יודעת שאבא היה גיבור ושהוא הציל כל כך הרבה אנשים אבל, "למה דווקא הוא ולא מישהו אחר, למה הוא היה חייב לעשות את זה?" שאלתי עוד פעם תוך כדי בכי עמוק ומלא דמעות, "אבל למה אימא?" חזרתי ושאלתי "למה???"
"רונשוק" מה את חושבת, גם לי זה קשה ,מאז שאבא איננו קשה לי להשתלט על הכל אני גם מאוד מוצפת בעבודה בניקיון הבית בבישולים וגם לי היה מאוד קשה כשאבא נפטר אבל את יודעת מה מאוד עזר לי לחזור לעצמי? שאלה אותי אמא ,"מה?" עניתי לה.
בשבעה של אבא היו המון אנשים את חלקם אני מכירה ואת רובם לא הכרתי. יום אחד שהרגשתי שהיה לי ממש קשה אז הקב"ה שלח אלי מישהי מאוד חכמה שאני לא מכירה שגם בעלה נרצח במבצע "צוק איתן" במלחמה.
היא אמרה לי את המשל שעזר לי בכל התקופה הקשה הזאת, וככה היא סיפרה: אדם אחד חלם חלום. בחלומו הוא הולך על חוף הים, ולצדו של אלוהים. השמיים היו שקטים והגלים ליטפו את החול. ברוח מול עיניו חלפו תמונות מחייו: רגעי שמחה, אהבה, הצלחה, וגם רגעים של כאב, אובדן ופחד. עם כל תמונה שנגלתה לנגד עיניו הוא הבחין בחול בעקבות של רגליים.
לפעמים, היו שתי שורות של פסיעות זו לצד זו ולפעמים רק שורה אחת. כאשר החלום הגיע אל סופו הוא הביט לאחור לאורך החוף ושם לב לדבר שהטריד את לבו. דווקא ברגעים הקשיים ביותר בחייו, ברגעי החולשה הייאוש והבדידות נותרה בחול רק שורת פסיעות אחת.
הוא פנה אל אלוהים ואמר בקול כואב: "ריבונו של עולם הבטחת לי שתלך איתי תמיד, אז למה דווקא ברגעים הקשים ביותר שאני הכי צריך אותך אתה משאיר אותי לבד? אלוהים חייך אליו באהבה והשיב: "בני היקר, אתה טועה! ברגעים שבהם ראית רק שורת פסיעות אחת אלה לא היו הפסיעות שלך אלה היו הפסיעות שלי כי כשלא יכולת ללכת יותר אני נשאתי אותך על כתפי"
*****
אמא סיימה את המשל. "רונשוק", גם לי קשה אבל תמיד כשמתגנבת לי איזו מחשבה של כאב או כעס על הקב"ה אני תמיד נזכרת במשל הזה ואני אומרת לעצמי שהקב"ה אוהב אותי ולא יעזוב אותי כמו ששרנו לפני שאבא יצא למלחמה את זוכרת? "ואפילו בהסתרה"
"כן ברור איך אפשר לשכוח?!" שאלתי
אז תמיד אני משננת לעצמי גם אם עכשיו קשה אני יכולה להבטיח לך שנעבור את זה ולא סתם נעבור את זה ,נעבור את זה עם ראש מורם והרבה אמונה הכל יהיה טוב בע"ה. אמא נתנה לי חיבוק כזה שאני לא אשכח לעולם.
התחבקנו רק שתינו, אני ואמא אמא ואני במשך דקות ארוכות חיבוק של חום והאהבה והרבה אמונה שיהיה טוב.
עד שאמא הכריזה שמאוחר והלילה ירד מזמן וצריך להתארגן לישון.
"אני מבטיחה לך", אמרה אמא, מחר יהיה יותר טוב .
