מי לא אוהב את פורים?/הדס לוי ושירה מלכה

"אז מי לא אוהב את פורים?" שאלה המורה שרה.

"מה, מי לא יאהב את פורים?" שאל אורי בהרמת גבה.

"אני" הייתי צועק לו רק היה לי את האומץ לומר זאת.

"עומר, מה אתה חושב?" שאלה המורה.

"מה?" שאלתי מבולבל.

"אתה לא אוהב את פורים?"  הסבירה המורה.

כל הכיתה פינתה את מבטה אליי ואני עם חיוכי הביישן מת מפחד בתוכי לומר את אשר על ליבי.

"לא, אני לא אוהב את פורים." אמרתי בדיוק כשפעמון בית הספר צלצל והודיע על ההפסקה.

לא נראה שאף אחד שמע אותי,  חשבתי לעצמי וקמתי לאסוף את חפציי בחזרה לתיק בדיוק כשאורי ניגש אליי עם חתיכת נייר קטנה בידו.

"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בקוצר רוח נגלית לעין.

אורי רק גיחך והושיט לעברי את הנייר הקטן בהבעה מתנשאת שעצבנה אותי.

צפיתי בגבו המתרחק כשגיחך לעברי וצעד אל מחוץ לכיתה.
הנחתי את הפתק בצד על השולחן ואספתי את שאר חפציי לתיק ובאתי לצאת מהכיתה כשבדרכי החוצה לקחתי את הפתק שהביא לי אורי וסימנתי בידי לשי שתבוא איתי לספסלים ברחבת בית הספר.

הלכתי במסדרון ופתחתי את הפתק שאורי הביא לי וצפיתי בכתוב בו:

תזהר, אורי.

סגרתי את הפתק בחזרה וזרקתי אותו לפח הקרוב תוך כדי שאני ממלמל מילים גסות תןך כדי הליכתי.

אורי ואני מעולם לא הסתדרנו, והאמת היא שאני מעדיף שזה ישאר כך.

אני לא מסוג הילדים שאוהבים לשחק כדור-רגל אני מעדיף הוקי, אני שונא לשחק בסוני- אני אוהב לקרוא ספרים, אני לא מדבר בטלפון עם חברים כל היום כי אני שומע מוזיקה.

ואלו הן הסיבות שהבנים בכיתה שלי לא מחבבים אותי[בלשון המעטה].

אני מאמין שצריך לקבל כל אדם לא משנה מה הם תחומי העניין שלו אבל כנראה שהבנים בכיתה שלי חושבים אחרת.

מאוחר יותר אני ושי ישבנו בספסל ודיברנו.

"ברצינות, אנחנו בכיתה ז עכשיו, אורי צריך להיות קצת יותר בוגר." שי אמרה ופרצה בצחוק פתאומי.

"אני יודע." אמרתי והוספתי לצחוק גם אני.

יום למחרת:

"אני נרגשת להודיע לכם על בואו הקרוב של פורים!" אמרה בהתרגשות המורה שרה.

לעומתה אני לא כל כך התרגשתי.

למה אני לא אוהב את פורים? האמת היא שאין לי כל כך תשובה על זה, אני פשוט לא מחבב את החג הזה במיוחד.

אולי זה בגלל שבחיים לא הביאו לי משלוח מנות…..?

אולי זה בגלל התחפושות המעקצצות בגוף…….?

כך או כך, לא משנה מה היא הסיבה… אני פשוט לא מחבב את החג הזה….!

בזמן שאני במחשבותיי האומללות הילדים בכיתה הריעו בשמחה והתלהבות.

"אולי נעשה תחפושת כיתתית לכולנו?" הציעה שי ואני מיד הסתובבתי בעיניים פקוחות לרווחה אליה.

שי רק הסתכלה עליי בהבעה זחוחה ואמרה:

"עומר אמר לי שיש לו רעיון לתחפושת כיתתית."

כל הכיתה השתתקה והרגשתי את העצבים גועים בי.

"באמת עומר?" המורה שרה אמרה בהתלהבות.

הובכתי ולא ידעתי מה לעשות ראיתי את מבטה של שי שמסמנת לי לקום ולהגיד וגם הסתכלתי לכיוונו של אורי וראיתי שהוא מגחך ואז התחלתי להילחץ אבל ממש  ופתאום משום מקום שי התחילה לעודד אותי ואחריה כול הכיתה כמובן חוץ מאורי ואחרי דקה ירד לי דמעה ועזרתי אומץ להגיד את הרעיון שלי אמרתי למורה שאני מוכן להגיד והמורה אמרה מצוין מיד כול התלמידים התיישבו בכיסאות שלהם ואני התקדמתי לכיוון הלוח וכשהגעתי ללוח המורה אמרה שאני יכול להתחיל עמדתי עזרתי אומץ והתחלתי לדבר.

"אני חושב שיהיה מתאים לתחפושת כיתתית תחפושת בסגנון הארי פוטר, כל אחד יוכל לבחור דמות מתוך הסרט ואולי נוכל אפילו להעלות הצגה של הספר הראשון!" אמרתי בביישנות והתלהבות שלא הכירו בה מקודם.

הכיתה הייתה שקטה והמורה הסתכלה עליי בתדהמה.

אוי לא אולי הם לא אהבו את הרעיון שלי? התחלתי להילחץ וכפות ידי החלו מיוזעות וחרדה החלה לתקוף אותי.

שמעתי כיסא נדחף לאחור ואחרי זה שי החלה למחוא כפיים ואחריה כל הכיתה [ כמובן חוץ מאורי שהביט בי בבוז.]

"עומר איזה רעיון נפלא!"

"תודה…." עניתי.

"טוב, עכשיו אני אחלק לכולם תפקידים להכנת התחפושות ואולי נספיק גם להעלות הצגה!"

שבועיים לאחר מכן:

"עומר תירגע הכל בסדר, ההצגה תהיה מעולה." שי עודדה אותי.

היום יום התחפושות בבית הספר ועכשיו צריך להעלות את ההצגה שכיתתי ואני עבדנו עלייה במשך שבועות מפרכים למדי.

"את חושבת?" שאלתי את שי.

"ברור שאני בטוחה, אף אחד לא יכול היה להפיק את ההצגה הזאת יותר טוב ממך."

"טוב, תודה."

התחלתי להתבונן באולם המתמלא והרגשתי ביטחון עצמי לנוכח העובדה שעבדתי כל כך קשה על הצגה זו.

"טוב, כולם מוכנים?" שאלה המורה.

"כן" אמרו כל הכיתה במקהלה.

"יופי."

"עומר?" אורי פנה אליי בביישנות לא אופיינית לו.

"כן?" עניתי בסקרנות.

במהלך כל השבועות שעבדנו על ההצגה אורי השתתף והסכים לכל מילה שאמרתי בלי לעקוץ או לצחוק עליי אז אני חושב שאני יוכל להקשיב לו.

"אני מצטער."

"מה?"

"לא שמעת? אמרתי שאני מצטער."

"שמעתי אותך אבל מה קרה שאתה מתנצל?"

"הבנתי שההתנהגות שלי אליך הייתה לא נעימה ושאתה אדם נפלא ויכול להיות חבר טוב."

"תודה." אמרתי מבולבל.

"ילדים, עולים לבמה!"

אחרי שעתיים של ההצגה עומר יצא לסיבוב מחוץ לבית הספר לחשוב קצת.

עומר חשב על ההתנצלות של אורי ואיך שי מעודדת אותו תמיד וכמה כיף שהכל הסתדר בסוף.

עומר חייך לעבר השמיים ואמר.

"כנראה שפורים לא חג נורא כל כך."

הסוף.

עד כמה אהבת את היצירה?