הלום קרב.
והגוף רוצה לשרוף.
שיראו.
שיראו שבפנים הכל חשוך.
הפר לא מדבר.
צועק בדממה כאב.
פצוע מבפנים.
חתכים ללא תפרים.
דוחפים לי כדורים.
מסתכל במראה ולא מכיר.
לא מכיר את השד הזה.
ממתי נהייה כל כך חולה?
ואיך הם לא שומעים?
לא שומעים את הצעקות.
את היריות.
לא מריחים את דם הקרבות.
הקרבות הכי מרים בראש שלי נמצאים.
בקרבות האלו אין מנצחים.
בקרבות האלו נלחמים רק גיבורים.
המלך בשדה.
בשדה מוקשים.
כתרו נפל לשלולית דמים.
ספרי התורה גם הם בוכים.
על החג שהתחלל.
על כבודו של האל.
על מאות הבנים.
החוגגים. הנלחמים.
על החיים שנעצרו באותו יום ארור.
הצלך בשדה שגדל מדם הבנים.
מדמעות הנשים.
מפריח פרח בערוגת הקברים.
מספיד הספדים.
כואב הוא כאב על בנים.
הותר לפרסום.
"משתי מילים אני הכי פוחד הראשונה היא שם. השנייה נהרג."
הותר לפרסום פה הותר לפרסום שם.
כל הותר כזה זה אובדן. בן אדם.
והלב מתחיל להתרגל כי הוא לא יכול כבר להישבר
הוא שבור תמידית צלקות צלקות.
הנפש מדחיקה.
היא לא רוצה לספוג מכה אחר מכה.
רק שהמציאות לא תיכנס לי לעין.
והלב מתחיל להתרגל וזה הכי כואב.
הלב סוחב עד שזה מישהו שאתה מכיר. הלב מתפוצץ לאלפי חלקים.
"הותר לפרסום ידידה בתוך נפטר מפצעיו"
