תחנת האוטובוס הבין-עירונית הייתה עמוסת אנשים וקווים. חיילים, אנשים, נשים, וטרמפיסטים עמדו או ישבו – וחיכו.
מנחם גרוסמן עמד בתחנה, מתחת לסככה. בידו האחת החזיק שקית אטומה, ובשנייה היה מונח ספר תהילים פתוח שהוא קרא ממנו בזמן שעמד. לאחר כמה דקות של שהייה, הגיע האוטובוס שאליו ציפה.
הדלתות נפתחו. ממבט ראשון היה נראה שהאוטובוס עמוס; אבל היו כמה מושבים פנויים.
מנחם סגר את ספר התהילים ונשק לו. הוא הכניס אותו לשקית שבידו, עלה על המדרגה ונכנס. הוא השתהה מעט ליד מכונת התיקוף, הוציא ארנק שחור, ומתוכו הרב-קו, הצמיד, ושילם.
לאחר שתיקף, תר בעיניו אחר מושב פנוי. הוא הבחין במושב של רביעייה פנוי, מלבד איש אחד שישב בגבו אליו. שקיו היו מפוזרים על כל המושבים לידו.
מנחם התקרב אליו, האיש ראה אותו והשיב לו מבט עוין.
הוא התרחק ממנו קצת וסקר שוב את האוטובוס, אך לא מצא עוד מושב- ולפניו הייתה עוד נסיעה ארוכה.
"סליחה.." הוא פתח, "אני יכול לשבת פה?" אמר והחווה על המושבים. האיש נענע בראשו. "לא מגיע לך!" אמר בקול צרוד.
"סלי- חה..? אני רק רוצה לשבת פה.. ויש לך עוד מושב לידך.." מלמל מנחם.
"קודם – תשרת – ואז תשתמש בשירותים אחרים של מדינת ישראל!!" החל האיש לצעוק בקול רם. מיד כל הראשים באוטובוס הופנו אליו. אך האיש לא שם לב לזה, והמשיך – "החיילים שלנו קורעים את עצמם כל יום.. אפילו נגד מחבלים.. אני לא מאמין, אבל אני יש לי אחות בשומרון.. רק לגור שם זה כל יום לנסות לא למות.. ואתם, מה אתם עושים… לומדים 'גמרא'? 'משנה'?" הוא נעצר, פניו אדומות מכעס.
מנחם אחז חזק בשקית שלו. 'הנעלבים ואינם עולבים…' מלמל לעצמו. 'תירגע. תסביר לו בנחת.'
הוא היה נבוך. כל העיניים באוטובוס הופנו אליו עכשיו, לראות מה יעשה.
"קודם כל, גמרא זה חשוב," אמר.
האיש גיחך. "זהו, זה מה שיש לך להגיד? הנה, אתה בעצמך מודה שאין לך שום טענות לסתור אותי."
האוטובוס התקרב לעבר תחנה.
מנחם נשען על אחד המושבים והושיט ידו אל השקית. "דבר שני…", הוא הוציא את הארנק שלו,
אבל באותו זמן בדיוק האוטובוס הגיע אל התחנה. הדלתות נפתחו, והאיש מיהר לקחת את שקיו ולצאת.
בדיוק מתי שמנחם הוציא את תעודת הלוחם שלו.
***
בבית משפחת גרוסמן, הילדים כבר היו במיטות. ההורים ישבו להם בנחת על הספה.
"החליטו לשלוח את החטיבה שלנו למילואים. באיו"ש. חושבים שצריך לתת יותר נוכחות שם."
אמר מנחם.
אשתו, דבורה, הביטה בו. "זו עבודת קודש מה שאתם עושים, לדעתי." מנחם חייך. "אבל כמובן שגם קובעים עיתים לתורה… אה – זה מזכיר לי- עוד שבוע יש לנו סיום מסכת בכולל! חשבתי לקחת את שרולי, שיראה איך זה נראה.. מאז יום ההולדת החמישי שלו, הוא ממש רוצה שאקח אותו איתי…"
***
"טוב.." אמר המפקד והביט בגדוד החיילים שמולו. אנחנו יוצאים לפעולה."
המתח הורגש. הם עמדו באיזור הררי, ועמדו לתפוס חוליית מחבלים מבוקשת באיזור יישוב יהודי.
הם היו צריכים הרבה מזל כדי לצלוח את זה.
החיילים היו בתוך המוצב הצמוד לשער הכניסה. המפקד בא להתחיל להגיד שיחת עידוד, אך לפתע קול יריות חזק נשמע. הם הסתובבו בבהלה, לא כך תכננו את ההתחלה. אבל הם היו מאומנים היטב וידעו לזהות אילו סוגי יריות אלו. "התקפה. התגוננות ונשק דרוך, רות-עבור." נשמע במכשיר הקשר.
חוליית המחבלים שהייתה מחוץ למוצב החלה לנסות לחדור לתוכו. הם היו לבושים בבגדים שחורים ורעלות כיסו להם את הפנים. בידיהם היו רובים חדישים.
"חברים. זה – זה הזמן האמיתי שלנו להילחם." צעק המפקד. זה היה נשמע כמו משפט עידוד סתמי, אבל זה רמז לגדוד שאפשר להתחיל לירות.
החיילים יצאו מדלת צדדית, משאירים את המוצב ריק. הם הלכו בדרך עוקפת, במטרה להפתיע את המחבלים ולתת יתרון.
ואכן, המחבלים הופתעו לראות את גדוד החיילים ששמעו מבפנים בא אליהם מבחוץ. הם לא היו מרוכזים, וזה נתן לגדוד אפשרות להכניע אותם.
לאחר 5 דקות וקרב כוחות קל, רוב המחבלים היו מנוטרלים, חוץ מאחד.
באמצע הקרב הוא חמק בשקט לעבר סבך שיחים קרוב. כשהקרב נגמר והחיילים חזרו למוצב, הוא ניצל את ההזדמנות… וחדר ליישוב. אנשי הכוננות הצטרפו לקרב עצמו, ובלית ברירה לא נותר להם זמן לנעול את השער.
המחבל נכנס בשקט לישוב. זאת הייתה שעת מנוחה בצהריים, ולכן לא היו כמעט אנשים ברחובות.
אבל בעיניים שלו היה דם. הוא רצה קורבן. ומצא.
אישה צעירה, לבושה בבגדים רגילים ועם חיוך על פניה. היא הייתה בדרך להיפגש עם חברה. על גבה היה תיק עם מזון ושתייה, ותג שם נגד אבידות – "יעל". היא הלכה לה לבדה ברחוב.
אחרי שרעשי הקרב נדמו, היה שקט. רק ציוץ הציפורים ברקע.
ורעש קליע שהפר את הדממה.
נשמעה צרחה.
בתוך כמה שניות, יעל הייתה על הרצפה, ואחזה בידה השמאלית שדם החל לנטוף ממנה. לאט לאט, שתי הידיים שלה התמלאו דם. והיא הייתה לבד ברחוב. המחבל רץ לכיוון הכניסה ליישוב, שממנה בא. היא הייתה חסרת אונים, והייתה באלם מהלם.
באותו זמן בדיוק, מנחם גרוסמן יצא לשאוף אוויר אחרי הקרב. מזווית עינו הוא קלט בן אדם לבוש שחורים, רץ ונשק בידו.. "מחבל!" צעק. הוא דרך את רובו וירה. בפגיעה מדויקת, המחבל נוטרל בין רגע.
לשמע קריאתו, שאר הגדוד יצא בבהלה. "אם המחבל יצא, סביר להניח שביצע את זממו.. בואו!" קרא אחד החיילים. הם נכנסו במהירות ליישוב ופנו במורד הרחוב. הם קלטו את יעל, האישה הצעירה, על הרצפה. מוקפת בשלולית דם שירד במהירות מידה.
"אתה, חוסם עורקים. עכשיו." חילק המפקד פקודות. "ואתה," – פנה לאחד החיילים הזוטרים – "תתקשר למסוק צבאי. עכשיו."
לאחר כמה דקות ומסוק צבאי אחד, שיעל וקומץ חיילים לשמירה עליה הועלו עליו, שב לשרור השקט ביישוב.
בדרך לבית החולים, חבשו זמנית את ידה של יעל. היא שכבה על אלונקה, ומסביבה החיילים.
"אתה יכול.. בבקשה.. להתקשר.." פנתה לאחד החיילים, תוך כדי שהיא נאנקת מכאב, "לאחי.. שיבוא.."
כשנחתו והיא הובהלה לניתוח חירום, החיילים נשארו בחדר ההמתנה לחכות ולראות את שלומה.
מנחם הוציא מתוך כיס באפוד הצבאי שלו ספר תהילים קטן והחל לקרוא בו. תוך כדי שקרא והיה מרוכז בפסוקים, נכנס איש בגיל העמידה בצעקות לחדר ההמתנה. היו לו דמעות בעיניים. "איפה אחותי?!" החיילים הניחו שהוא זה אחיה של הנפגעת ולכן ניגשו אליו ודיברו איתו. זה אכן היה הוא.
מנחם ישב בצד והתפלל. הוא היה לבוש במדים ובאפוד צבאי. הוא הרים את עיניו מן הספר וראה את האיש.
בצירוף מקרים מופלא, זה היה האיש מהאוטובוס. האיש שהעליב אותו. ועכשיו הגלגל חזר.
"אני מתפלל לשלומה של אחותך." אמר מנחם.
"סל-סליחה.. תו- תודה.." מלמל האיש, והפעם התכוון לזה.
את מבט החרטה על פניו, ודמעות הצער לא היה צריך להסביר במילים.
