מסע אל העבר
שלום, קוראים לי קיילי. אני ילדה בכיתה ט'. ואני איך אומרים לא הילדה הכי מקובלת בכיתה או בבית ספר או בכלל.
תכירו את החברים שלי, שהם במקרה במצב שלי:
קים- החברה הכי טובה שלי.
תום- אח של קים ואחלה חבר.
ליהי– היא הילדה הפחות מוכרת. אנחנו לא ממש יודעים עליה שום דבר.
ואלו החברים שלי, שכנראה כבר הבנתם שהם כמוני "הפחות מקובלים" בלשון המעטה.
ולאנשים של הצד השני של הסיפור. "מלכים ומלכות" בית הספר ואיך אני יגיד את זה, הם בריונים ממש אבל ממש.
תכירו:
עלמה- אחותי התאומה ודוגמנית מספר אחת בארץ. היא לא ממש אוהבת אותי ושהיא ליד החברים שלה אכפת לה רק איך היא נראית ומה חושבים עליה.
סאם- אחי הגדול, מתנהג אלי בדיוק כמו עלמה או יותר נכון כמו השפוט שלה. הוא עושה כל מה שהיא אומרת לו.
בן- ילד חכם והחבר הכי טוב של סאם.
מייקל- ילד לעניין, מאוד סקרן ואח של בן.
קייטי- החברה הכי טובה של עלמה, יותר נכון בדיוק כמו כולם השפוטה שלה. הכי מצחיק שפעם היא הייתה כמוני.
אז אלה המקובלים והמקובלים פחות וכמו ששמתם לב הם שונאים אותנו ובמיוחד אותי.
הכל התחיל בעוד יום שגרתי בבית הספר, באחת ההפסקות ראיתי על הרצפה שעון, הרמתי אותו והתקדמתי לכיתה. בדיוק עלמה עברה במסדרון במקרה הפניתי מבט לכיוון היד שלה וראיתי שהיא מחזיקה שעון בדיוק כמו שמצאתי על הריצפה, בדיוק אותו שעון עם שני כפתורים אחד שכתוב עליו הו… ואחד שכתוב עליו בר…! שכחתי לציין שהאותיות היו מחוקות אז זה מה שהצלחתי להבין.
היה צלצול כולם נכנסו לכיתה וחיכינו למורה, בינתיים ניסיתי להבין איך השעון עובד, איך לכוון אותו וכו'. לחצתי על אחד הכפתורים, זה שהיה כתוב עליו בר… בזווית העין ראיתי את עלמה לוחצת גם על אחד הכפתורים, אני כמעט בטוחה שזה אותו כפתור שאני לחצתי עליו!
פתאום היה כמו הבזק כזה באויר, ואז נפלנו כל הכיתה כאילו מהשמים לתוך עיר שנראית ממש ישנה.
לא היה לנו קליטה, שאלנו כמה אנשים על המקום ואחרי תקציר קצר הבנו שאנחנו נמצאים בארץ שכנראה לא קיימת היום.
פתאום שמענו קול של ילד בוקע משני השעונים ביחד וזה מה ששמענו: אין לי הרבה זמן אסור שהם ישמעו אותי חטפו אותי, קוראים לי אלון ואני צריך שתצילו אותי שאתם שומעים את ההקלטה הזאת כנראה שאני כבר לא יהיה במקום שאני נמצא בו עכשיו הם בטוח יעבירו אותי מקום הם חושבים שאני מכאן ואם עוד לא הבנתם אתם בעבר ואני…. ככה נגמרה ההקלטה וככה התחילו השאלות כמו למה דווקא אנחנו? ואיך זה שלחצנו על הכפתורים באותו הזמן אבל לדבר אחד היה לנו תשובה חייבים להציל את הילד הזה.
אנחנו המקובלים והמקובלות פחות פעם ראשונה בהיסטוריה משתפים פעולה זאת הייתה החלטה נחושה ביותר סוף סוף הסכמנו על דברים ולא התווכחנו כל הזמן, אז ששמענו את ההקלטה והתחלנו לחפש רמזים, קצת לפני שהחלטנו לוותר מייקל וליהי מצאו מערה שמובילה מתחת לאדמה, נכנסנו אליה, פתאום התחלנו לראות חדרים בכל פינה היו דלתות ברזל כבדות לכל אורך המערה זה היה נראה כמו בית ישן, הצלחנו לפתוח דלת אחת נכנסנו לתוך החדר ובתוכו לעוד חדר ועוד חדר.
קייטי הסתכלה בתקרה וראתה חור עם כמו מכסה של ביוב עליו היא לחשה לנו שהיא שומעת דיבורים מעבר לתקרה.
בלי לחשוב פעמיים קייטי הציצה דרך המכסה וקים ניסתה להבין מה הם אומרים, קייטי סוף סוף הורידה את הראש וקים הסבירה לנו שהיא הצליחה להבין פחות או יותר מה הם אמרו.
עלמה הייתה חסרת סבלנות ושאלה מה הם אמרו היא סיפרה שהם אמרו "אנחנו חייבים להעלים אותו ולעלות אותו לסירה בשביל שיתנו לנו את הכסף ונברח מכאן".
תום , בן ומייקל שאלו אותה ביחד מי זה אותו? היא אמרה שהם לא אמרו שם וסביר להניח שזה אלון הילד שאנחנו מחפשים.
פתאום נשמע שקט ודלת נטרקת מיד קפצנו לתוך הבית אחד אחרי השני, שנכנסנו לבית היינו בתדהמה כל הקירות היו חומרי נפץ, חבלים וחביות, פתאום שמענו מישהו חוזר, בן תפס מקל עץ מהרצפה, איך שהבחור נכנס בן נתן לו מכה בראש עם המקל והבחור התעלף.
נכנסנו והתחלנו לחפש בכל הבית את אלון היינו צריכים ממש למהר לפני שהבחור השני חוזר, לפתע שמענו קול, את אותו הקול מההקלטה בוקע מאחד החדרים, רצנו לחדר וראינו שם את אלון קשור ברגליים ובידיים וקשרו לו גם את הפה.
מיד אמרנו לו שהוא חייב לנו כמה הסברים, יצאנו מהבית לרחוב הראשי בריצה כדי שלא יוכלו למצוא אותנו.
הוא הסביר לנו שחטפו אותו בגלל שגילו שיש לו את הכוח לחזור בזמן ושהוא בעל השעונים, עוד הוסיף כי אנחנו אלה שמצאנו את השעונים כי היינו צריכים קצת איזון והורדת מתח בין שתי קבוצות שלא מסתדרות אף פעם.
הוא שאל אם שני השעונים עדיין אצלנו אמרנו לו שכן וביקשנו מתום וסאם שיראו לו את השעונים.
תום הוציא את השעון שהיה אצלו , ולסאם היה את המבט המודאג שלו, הוא אמר שהוא לא מוצא את השעון.
סאם אמר שלפי מה שהוא זוכר הפעם האחרונה שהוא ראה את השעון היה לפני שנכנסנו למערה .
אני וסאם רצנו למערה לחפש את השעון, כעבור רבע שעה חזרנו עם השעון בידינו נשמנו נשימה עמוקה ולחצנו כולם ביחד על כפתור ההו…. שהוא כנראה כפתור ההווה.
לאחר שלחצנו על הכפתור היה את אותו הבזק אור שהיה בהתחלה ואז נפלנו מהשמים להווה לתקופה שלנו.
סוף סוף חזרנו הביתה יחד עם אלון הוא גם מהתקופה שלנו הוא מיד הודה לנו ורצה לרוץ הביתה.
עצרנו אותו שאלנו אותו אם ההורים שלו יודעים שהוא חי, הוא אמר לנו שברגע שאנחנו בעבר, ההווה משתנה ההורים לא זוכרים מי אנחנו עד שאנחנו חוזרים.
לפני שהוא הלך הוא ביקש שנשבור את השעונים בשביל שאף אחד לא יגיע למצב שאנחנו היינו בו.
לבסוף חזרנו הביתה שמחים ומגובשים ומאז נהיינו חבורה אחת לא ניתן להפריד.
תגובה אחת
היי טליה מאוד אהבתי את הכתיבה שלך (אפילו לא ידעתי שאת כותבת) היא מיוחדת יצירתית ומאוד מקורית
מקווה שאת זוכרת אותי