מפקד וחצי / איתמר אלויט

"בלאגן כזה עוד לא ראיתי" אמר אולף ונשען על המכונית."חייב לעדכן את הממשלה, סגור בינתיים את המתחם גנדי" אמר אולף ונכנס למכונית, התניע אותה והתחיל להתרומם מהקרקע ולנסוע הרחק. גנדי התיישב על הכיסא המעופף ושמר על הזירה. בהחלט אירוע כזה מוזר לא היה שנים בארצם…

כעבור חצי שעה אולף חזר עם תגבורת, הוא כיבה מנוע ויצא לכיוון המקום שבו יתרחש הדבר, אבל שם לב למשהו מוזר. "גנדי" הוא צעק חזק אבל עדיין לא שמע או ראה אותו, הוא התחיל לשאול את העוברים ושבים ליד מקור האירוע האם ראו בן אדם שדומה לגנדי, אך כלום. אבל המחשבות שלו הסתלקו כששמע את הממונה עליו אומר משהו. "בשביל זה הזמנת אותי אולף? כדי לצפות בכלום? "אולף השתהה לרגע ואז רץ לכיוונו. "מה זאת אומרת להסתכל על כלום? הנה תראה…. "אבל המילים נעלמו מפיו כשהצביע לכיוון המקום וראה שאין שם שום דבר. "אני מבטיח לך אדוני, היה כאן משהו, אני מבטיח לך, אני וגנדי ראינו". "אני לא יודע מה ראית, אבל כנראה שזה לא היה רציני" אמר המפקד בנזיפה והתחיל לצעוד, אך נעצר פתאום והתחיל להסתובב. "ורק שאלה, מי זה גנדי?". השאלה הזאת השאירה את אולף בעיניים פקוחות בזמן שהמפקד נסע, לא הגיוני שהוא לא יודע מי זה גנדי….. לא הגיוני….. לא יתכן שהוא לא מכיר את בנו.

הזמן עבר אבל לאולף עוד היו הרבה שאלות, כל כך הרבה שראשו התפוצץ כשקם ממיטתו ליום חדש. הוא לבש את בגדי המשטרה וצעד לעבר המכונית. אך באמצע הדרך הוא שמע רעש, רעש שמשום מה היה מוכר לו. "גנדי?" אמר והסתובב לכל הכיוונים אך לא מצא דבר. הוא שמע עוד פעם את הקול, הפעם הוא היה בטוח. הוא הניח את הקפה שהכין מידו ורץ לעבר הקול, הוא התחיל לחפש אך הקול נעלם, כאילו נבלע לבטן האדמה.

אולף בפנים מאוכזבות חזר לקחת את הקפה ונכנס למכונית, כל הדרך נסע בשתיקה ובמחשבות רבות. מה קרה לגנדי? מה קרה לכל הזירה שמצאו בה את הדבר שהפחיד אותם? השאלות סחבו אותו עד שמכוניתו עצרה בחניון המשטרה, הוא יצא בפנים חמוצות וצעד לעבר הכניסה, אך שומר התחנה עצר אותו. "תחכה אולף, המפקד רוצה לראות אותך" אמר וחזר למלא את כרטיס הדאבל לוטו. אולף פנה שמאלה לכיוון משרד המפקד בהרהורים לקראת מה שיהיה לו לומר.

אולף נכנס למשרד ובא לשבת מול שולחן המפקד אך מה שראה גרם לו להחסיר פעימה, "שלום לך אולף" אמר גנדי והתיישב ליד כיסא הפקיד, אולף הסתכל בחברו לעבודה ולא האמין, איך הוא הגיע לכאן? ולמה הוא מחייך ככה? הוא אף פעם לא ראה אותו מחייך בכזאת זחיחות. "למה אתה נראה עצוב אולף?" אמר גנדי וקילף תפוז באגרסיביות. "איפה היית? חיפשתי אותך כל רגע, אתה נעלמת כאילו בלעה אותך האדמה, ומה אתה עושה כאן במקום המפקד?" אולף השתומם והרגיש שזה יותר מידי בשבילו ליומיים, יותר מידי. "הייתי אומר שבאתי להגיד שלום ידיד ותיק אבל נחסוך את זה לאחר כך" מוזר, חשב אולף, בחיים הוא לא דיבר ככה, לפחות לא כלפיו, ואז חשב את המחשבה הכי נוראית שהייתה יכולה להיות לו בראש. "אתה לא גנדי, נכון? אתה מה שמצאנו בזירה" אמר אולף ונפל לו האסימון, "אתה חד הבחנה אולף" אמר המתחזה והתחיל לאכול את התפוז כשכל המיץ נוטף לו על היד. "חבל, חשבתי שלא תעלה על זה ונוכל לשתף פעולה,עשית טעות כשהזכרת את זה" אמר המתחזה וקם מכיסאו. הוא זרק את מחצית התפוז שנשארה מידו לעבר תמונה של תחנת המשטרה, וצעד בביטחון לעבר אולף, אולף הרגיש שזה בהחלט זמן טוב לעשות אחורה פנה, אבל משהו חסם אותו, הוא רצה עדיין תשובות. גנדי המשיך להתקדם לעברו ונעצר חצי מטר ממנו. "יש לך מזל אולף שאני לא כאן" אמר גנדי ורץ לעברו, אולף היה בהלם ופשוט עמד במשך דקה עד שהסכים להסתובב ולראות שגנדי לא כאן, הוא פשוט עבר דרכו. אולף התיישב על הכיסא והתחיל לחשוב, אם הגנדי שהיה כאן היה בסך הכל הולוגרמה,אז זה לא קידם אותו בכלום. חוץ מזה שהוא עדיין לא הבין איפה המפקד, הוא קם ובא לצאת לכיוון דלת החדר אך פתאום שמע קול מכיוון צג המחשב."אל תחשוב שזה יעבור ככה בשלום" אמר הקול, וגם הקול הזה היה מוכר לאולף, הקול של המפקד.

אולף רץ ישר ליציאה והתחיל לברוח, עכשיו הוא הבין הכל, והוא התחיל לסדר לעצמו דברים בראש, מה שהיה בזירה בעצם השתלט על המפקד, לא על גנדי. ובזמן שהוא חיפש את גנדי המפקד הספיק כבר להעלים את הראיות במהירות, אך דבר אחד לא הסתדר לו. איפה גנדי? ומה המפקד מתכנן.

אולף הגיע למתחם הראשי של התחנה והתחיל לצעוק לכולם. "מי יודע איפה המפקד?". לאחר כמה בירורים הוא הבין שזה כבר מקרה נואש, ואם יתחיל לשתף את הסיפור יגידו לו שהוא חולה. הוא קם והתקדם לכיוון היציאה. "מה? כבר סיימת את המשמרת?" אמר השומר בכניסה בחיוך וחזר למלא כרטיס נוסף ללוטו.

'מה קורה לי? יכול להיות שאני באמת פשוט הוזה?'. אולף הרגיש שהוא משתגע עוד שנייה, וזה לא עזר לו כשהוא ראה את המפקד עומד לו ליד המכונית בשקט, כשהוא לא מזיז אף שריר. "המפקד?" שאל אולף בחשש ושאל את עצמו האם זה הזמן הטוב לברוח. "מה יש בתוכך המפקד? מי עשה לך את זה"

"שלום גם לך גנדי" אמר המפקד בצחוק הזוי שבהחלט לא התאים לדמותו שלא צוחקת מכלום. "פחדתי שמה תשתף משהו לעולם על המקרה שקרה אתמול, אז נאלצתי לשנות קצת מהתכנון" אמר המפקד והרים את ראשו לחייך לעברו, חיוכו היה חיוך רצחני. אולף התרחק שני מטרים יותר וכבר לא היה יכול לסבול את אי הידיעה, "מה קרה לגנדי? למה הכחשת שהוא בנך?" אמר אולף ושלף את אקדחו לעבר המפקד, "ככה היה צריך להיות" אמר המפקד בשלוות נפש כאילו העולם ימתין בשבילו, וכאילו אף אחד לא מכוון אליו אקדח. "אתה לא מבין? בזמן שאתה קראת לי ולתגבורת מה שמצאתם בזירה כבר מצא אותי, והספיק בשניות לגרום לי לצאת ולהסתיר את גנדי" אמר המפקד ועדיין לא העלים את חיוכו הרצחני, "למה לך אבל להכחיש שהוא בנך?" אמר אולף ונותר המום כל כך שלא שם לב לצעדים שהמפקד התחיל לפסוע. "שתרגיש שאתה הוזה, שלא תעז לשתף את הפרטים. שתחשוב שיש לך בעיה ותפחד לשתף אנשים, רק ככה הייתי יכול" אמר המפקד ועכשיו היה יותר מידי קרוב. "אז מה עכשיו? אתה תירה בי?" אמר המפקד וקפץ לעברו..

אולף עצם עיניים והתכונן לבאות, מה שזה לא היה בזירה, בהחלט זה נתן למפקד כמה כוחות,אבל הוא המשיך לחכות בעצימת עיניים ולא הרגיש כלום, הוא פתח את עיניו בזהירות וראה את הדבר האחרון שציפה. גנדי היה מעל המפקד ושניהם רבו ליד מכוניתו. אולף לא עצר לרגע ורץ לעזור לגנדי, בהחלט המפקד קיבל כוחות מסוימים, הוא נלחם כאילו אולף וגנדי לא יותר משני ילדים מטרידנים. הם רבו שם וכבר אולף הרגיש שזה יותר מידי בשבילו, הוא הרגיש שכבר יורד לו דם מכמה מקומות וראה שכך גם גנדי, אולף בא לעזוב וללכת, אך פתאום הוא ראה שהמפקד דומם, הוא וגנדי הסתכלו זה על זה והתקדמו לעברו צעד צעד, גנדי התיישב ליד ראשו של אביו והתחיל פשוט להסתכל עליו, אולף ניסה להסדיר את נשימתו והתיישב גם, שניהם הביטו במפקד שהיה דומם פתאום. "אז מה?" אמר אולף, "זה נגמר?" אבל מי שהחזיר לו את התשובה לא היה גנדי. "זה אף פעם לא ייגמר" אמר המפקד והתחיל לפרכס על הרצפה, אולף מיד העיף את גנדי הרחק ושניהם עמדו מאחורי המכונית, הם צפו באביו של גנדי מתחיל לזהור לרגע ואז פשוט זז על הרצפה כשמה שהיה בתוכו יצא החוצה ממנו, הביט שנייה באולף וגנדי, חייך ונעלם. גנדי רץ לאביו שנשם בקושי על הרצפה. אולף ניגש לעברו והביט לו בעיניו."אני חושב שמגיעות לי תשובות היכן היית?" אמר אולף והתיישב מול גנדי, גנדי הביט לעברו והנהן. בזמן שהלכת, אני ראיתי כבר את אבא שלי מגיע לכיווני, התחלתי לספר לו על הכל, אבל זה לא היה נראה שהוא מקשיב, במקום זה פתאום הוא לקח אותי חזק בידו והתחיל ללכת, איכשהו הגענו למשרדו במהירות והוא הכניס אותי לארונו, אל תעשה בושות הוא אמר לי, אבל הקול שלו וחיוכו, היו שונים כל כך, ידעתי שמשהו קרה כאן. מאז כבר לא זוכר שום דבר, עד היום בבוקר, החלטתי שאני יוצא מהארון והולך לכיוון הבית שלך,רציתי לדפוק על הדלת אבל ראיתי שכבר יש מישהו שמתחבא ליד הדלת,אבא שלי.מיד התחבאתי מאחורי השיחים וכשיצאת ניסיתי לקרוא לך בלחש אך לא מצאת אותי, לא הייתי יכול להסתכן, אז הלכתי אחריך לתחנה, ומאז עד הרגע שחזרת לכאן התחבאתי מתחת למכונית וכמובן שראיתי את אבי מחכה לך כאן, וכשקפץ עליך באתי והעפתי אותו, ואז….." כמובן שגנדי לא היה צריך להמשיך לספר, חשב אולף לעצמו. הוא קם ונתן טפיחה על הכתף של גנדי ופנה לעבר מפקדו "האם אתה יכול לקום? שאל אולף ועדיין נזהר."כן" אמר המפקד וקם לאט," הוא הסתכל לעבר אולף וגנדי ואז אמר בקול בכי "אני מצטער, אני מצטער" אמר ורץ לחבק את גנדי. אולף בהחלט הבין שזה נגמר, אך לא לגמרי. "מה שמצאנו עדיין מסתובב בעולם כאן, חייב למצוא אותו לפני שיספיק לעשות עוד." אמר גנדי בפנים חמורות. גנדי, המפקד ואולף יצאו מהחניון וצעדו לעבר התחנה. אך משהו עצר את אולף, "אוי ואבוי" אמר אולף ועצר במקומו בפנים חמורות ומפוחדות. "מה?" שאל גנדי והביט לעברו. "אני חושב שמה שמצאנו כבר הספיק לעבור בעלים" אמר אולף והסתכל לעבר שומר התחנה כאילו היה מחלה איומה.