מציאות אדומה

מציאות אדומה
נחתנו בישראל לאחר טיסה מפרכת של חמש שעות. הטיול בפריז הקסומה כבר נראה כמו זכרון רחוק. המראות שם היו מרהיבים ביופיים. והנה, עכשיו המשפחה שלי ואני בדיוק עומדים מחוץ לשדה התעופה ומחכים למונית שתיקח אותנו לביתנו הנמצא בעוטף עזה שבדרום הארץ.
"היי, אנחנו רוצים להגיע ליישוב מפלסים." הגביהה אימי את קולה כדי שנהג המונית ישמע אותה מבעד לחלון.
"בסדר, היכנסו" אמר נהג המונית בפרצוף זעוף.
"תודה" אמר אבי. העלנו את המזוודות לבגאז' והתחלנו בנסיעה.
מוזיקה חרישית התנגנה ברדיו ופתאום, השיר נקטע בקולות "ביפ, ביפ, ביפ" המבשרות שיש חדשות וזוהי שעה עגולה. אבל רגע, איך כבר עברה שעה? אנחנו נוסעים מקסימום 40 דקות! נזכרתי בשעון היד החדש שקניתי בדיוטי פרי. הסטתי את מבטי אל עבר מפרק ידי, השעה שהוצגה שם הייתה רק שבע וחצי בערב. מיד הבנתי שמשהו רע קרה. הנהג הגביה את עוצמת הקול ברדיו.
"שלום רב, כאן קובי כהן במבזק חדשות מיוחד. המצב בדרום מתחמם: לפני דקות אחדות נורה מצפון עזה מטח רקטות אל עבר ישובי העוטף. בין הישובים בהם הופעלה התרעה: נחל עוז, ניר עם, ומפלסים. נעבור עתה לכתבנו הצבאי…"
המחשבות הציפו אותי. לא יכולתי יותר להקשיב לחדשות. דווקא כשחזרנו לארץ יש הסלמה?
"המשך ערב שקט, נעדכן במידת הצורך" השדרן סיים את המהדורה ואז שרר ברכב שקט מופתי. זה הרגיש כמו נצח.
"זהו, הגענו." אמר הנהג ביובש אך בחצי הקלה.
"רגע, כאן זה לא הבית שלנו. צריך להתקדם עוד קצת." אמר אבי בתמיהה.
"נכון , זאת הכניסה ליישוב, מפני שאני מפחד ש.."
לפתע שמענו קול מוכר המזכיר נשכחות שהיינו מעדיפים להטמין רחוק בעבר.
"צבע אדום. צבע אדום. צבע אדום" קול צורם הבוקע מצופרי היישוב בישר שצריך להיכנס למרחב המוגן.
התחלנו כבר לשמוע את הפיצוץ הראשון. יצאנו מהאוטו ורצנו למיגונית הסמוכה לשער הכניסה ליישוב. אני בספק איזה בומים יותר חזקים – של ליבי הפועם בקצב מטורף או של הרקטות. יש לנו רק 15 שניות, וגם זה, לא תמיד.
בכל פעם שנשמע "צבע אדום" יש לי מנהג שעוזר לי להשאר רגוע ולא לקבל התקף חרדה, כמו שיש לרבים פה בעוטף, וגם לחבר שלי, דניאל. אני בדרך כלל עוצם את עיניי ואומר פרק תהילים שלמדתי בעל פה. זה יישמע קצת מגוחך, אבל במקרים שיש מטח כבד של רקטות, משפחתי שרה את השיר "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור. זה הדבר שהכי מרגיע אותנו. וגם, זה מזכיר לנו את גישתנו הפטריוטית למדינתו האהובה. אולם, ברגע שהכל נגמר, אז מתחיל הפחד האמיתי. הפחד מתי יתקוף אותנו "הצבע אדום" הבא. זיעה קרה כיסתה את גופי והיה לי קשה לנשום במקצת, רק מעצם המחשבה על זה.
"טוב, אני ממש לא רוצה להכנס לבלאגן הזה. אני חייב להגיע לביתי בתל אביב ושלא תהיה לי אזעקה בדרך" אמר הנהג בחוסר רגישות מוחלט. אבי פישפש בכיסו והגיש לנהג את שטרות הכסף כתשלום. הם הורידו ביחד את המזוודות מהאוטו ונהג המונית נסע מהמקום במהירות.
"בסדר, בואו נלך ברגל הביתה," אמרה אחותי הקטנה בת הארבע, אדל, לאחר כמה שניות של שתיקה, "זאת לא הליכה מאוד ארוכה."
החזקתי את הדמעות. איזו קבלת פנים מלבבת. אני בטוח שנהג המונית התל-אביבי לא מבין, ולו במעט, מהי ההרגשה לגור בדרום במציאות כל כך כואבת. אני מתפלא על אחותי הקטנה שהיא מתנהגת בכזאת בגרות. לפני חודש, שגם אז היה צבע אדום, היא לא הפסיקה לבכות אפילו שעתיים אחרי.
"נו, התגעגעתם לבית שלנו?" אמרה אמא כשהגענו הביתה בנסיון להשכיח את מה שהיה לפני דקות בודדות.
"כן, מאוד" אמרתי ביובש. "אני עוד מעט בא לעזור לפרוק את המזוודות, אני הולך לשירותים". קולי היה חנוק. הרגשתי שהדמעות מציפות את עיניי ואני חייב לפרוק את זה. סגרתי מאחורי את דלת השירותים ופרצתי בבכי חרישי. הוצאתי את כל התסכול והסטרס שפקדו אותי בזמן "הצבע אדום". מה קורה לי? אף פעם לא הרגשתי כל כך מפוחד! אולי זה קשור לכך שזה תפס אותי לא מוכן.
"יובל, אתה בא?" צעקה לי אמא מהמטבח.
"כן, כן, רגע" אמרתי מיד וניגבתי את הדמעות. יובל, תירגע, אמרתי לעצמי, אתה עולה עוד כמה ימים לכיתה י'! אתה תהיה תיכוניסט! וואו, המחשבות רצות לי בראש בקצב מסחרר. עשרים שנה יש את הסיוט הזה, עכשיו אתה נזכר לבכות? שכחת מה זה לגור בדרום בזמן שהיית בחופשה בפריז? אבל דיי, תפסיק להתייפח. הרמתי את עצמי בכוח מהרצפה ושטפתי פנים. הסתכלתי במראה כדי לוודא שהעיניים שלי לא אדומות מבכי- כן, הן יחסית בסדר , ויצאתי מהשירותים.
"כמה זמן? עשר דקות היית שם!" אמרה אמא בעצבנות בזמן שהיא מתכופפת כדי להרים עוד ערימת בגדים מהמזוודה.
"אי אפשר לעשות את צרכיי? כל הנסיעה התאפקתי!" החזרתי לה באותו טון. אם היא הייתה יודעת איזה סערת רגשות עברתי בדקות האחרונות בשירותים, אולי היא הייתה יותר רכה אליי, אבל רציתי לשמור את זה לעצמי. אחרת, איזה עוצמה וחוזק אראה למשפחתי?
"צבע אדום. צבע אדום. צבע אדום." שוב הקול השנוא מושמע. אנחנו רצים לממ"ד, ואז נשמע הבום הראשון, ואחריו השני ואף השלישי. אדל, אחותי, התחילה לבכות. איפה כל החוזק והחוסן הנפשי שהיה לה לפני שעה קלה? כנראה שהכל התפוגג. עכשיו הגיע תורי להיות בצד השני.
"אין לי ארץ אחרת גם את אדמתי בוערת, רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי…" השירה המרגיעה שלנו עשתה את העבודה וחיוך רחב נפרש על פניה של אחותי הקטנה. שמחתי שהצלחתי לגרום לה לחייך גם במצב כזה מתוח, אבל בפנים, בלב, קינאתי בה שהיא מראה את הרגשות שלה בפומבי ואף זוכה לתמיכה. אני בטוח שגם אני הייתי זוכה לתמיכה אילו רק הייתי משתף. אבל שוב, זה יפגע לי בתדמית החסונה שבניתי לעצמי. ואתם יודעים, שמועות זה הדבר הכי מהיר בעולם, וזה גם הדבר היחיד שחסר לי, שאיכשהו יתגלה לחברים מהתיכון החדש שאני בעצם רך כמו חמאה מבפנים. לא יכולתי לתת לזה לקרות. בנוסף לקנאה באדל, בזמן שדיברתי וניחמתי, הרגשתי כאילו אני מנחם גם את עצמי. הרי כל צבע אדום גם אני מפחד פחד מוות. אך זה לא הזמן לפחד, דווקא במצבים כאלו צריך להראות שאין לי נקודות שבירה. אחר כך, בחדרי חדרים, תוציא את הרגשות שלך, כמו שעשית היום בשירותים. בו בעת, חשבתי על חברים שלי, מה הם עושים עכשיו? יש לי חברים בלי ממ"ד בבית! אני פשוט בר מזל.
זמן השהות שבו צריך להיות בממ"ד עבר ואנחנו יצאנו משם. חשתי כמעט כמו חבוש היוצא מהכלא. לאחר החופשה בפריז, כנראה כבר שכחתי מה זה להיות כלוא ככה.
היום הראשון ללמודים בתיכון החדש הגיע. לחץ רב אפף אותי, הן מבחינת בית הספר החדש והלימודים והן מבחינת ימים מתוחים אלו. המצב הרעוע נמשך כבר חמישה ימים שנדמים כמו נצח. בנתיים כבר העניקו לזה את התואר 'מבצע' ושמו "מעוז צור". מי בוחר את השמות המוזרים הללו בכלל?
עוד לא הבנתי למה החמאס ותומכיו, החלו לירות עלינו טילים כרעם ביום בהיר. אולם, אשתדל להתעלם מרעשי הרקע ולהנות מהיום המרגש הזה. נכנסתי בשער התיכון החדש, 'ברוש', לצד חברי הטוב מהחטיבה, דניאל. נעמדנו מול הבניין הגדול והמשופץ ונכנסנו לשם בהיסוס. הצלצול נשמע והמורה נכנסה לכיתה.
"בוקר טוב כיתה י'2, שמי לאה הרשקוביץ' ואני המחנכת שלכם לשנה זו." אמרה והתיישבה בכיסאה. "אני בטוחה שאתם נרגשים, אך אל תהיו שאננים ותזכרו שאנחנו לא בזמנים רגילים." נימת עצב נשמעה בקולה. מזל ששיפצו את בית הספר בקיץ, חשבתי, ובכל קומה יש מרחב מוגן. הידיעה הזאת עזרה לי לשמור על רוגע.
המורה עשתה לנו שיעור הכרות שבו היינו צריכים להגיד את שמנו ותחביב. לאחר הסבב, סימנתי לעצמי בראש תלמידים שמצאו חן בעיניי. החלטתי שבהפסקה אגש אליהם ואדבר איתם, בתקווה שארכוש לי היום חברים חדשים.
"היי, אני יובל. אתה רפאל?" ניגשתי בהיסוס לילד עם הגומות.
"לא. שמי יונתן. מה קורה, אחי? איך עוברים עלייך הימים האחרונים?"
"אהמ, אני בס…בסדר." קולי לא יציב. "מה איתך?"
"האמת? לא משהו." הוא הודה, "אני יחסית חדש פה ביישוב, עוד לא נתקלתי במבצע בסדר גודל שכזה. לא קל לי."
"אוהו, אז ברוכים הבאים. המבצעים תמיד ככה, אבל רק אנחנו, בעוטף, חוטפים הכי הרבה. נכון יותר להגיד שרק עכשיו נעשית מודע למצב הזה." ניסיתי להבהיר לו את המצב. אבל אני לא מבין מאיפה יש לו את האומץ להתוודות, ועוד בפניי? אני מכיר אותו בקושי חצי דקה.
"צודק. פתאום אני ממש מבין אתכם ומתרגז שלא עושים פה כלום בשביל לשפר את איכות החיים. עברתי לפה כי אבי משרת בצבא קבע בבסיס באזור," שיתף בפתיחות. "הבנתי ממנו שיש פה מרכז חוסן. התחלתי ללכת אליו לפני יומיים, זה עוזר לי מאוד. מה איתך? בטוח שגם אתה חווה פחד למרות הוותק שלך פה." שאל בלחש.
עכשיו הבנתי לאן הוא חותר. אולי הוא מנסה למצוא הזדהות מצידי כי הוא מתבייש בזה. לא סתם הוא הנמיך את קולו.
"לא, אבל אני אהיה כן איתך, גם אני מפחד." וואו. שלוש מילים. גם-אני-מפחד. הוצאתי את זה! הוא שיתף אותי ופרק את ליבו והרגשתי שגם אני חייב לו התוודות. המשכנו לדבר כל ההפסקה והוא היה מאוד נחמד. איזה כיף!
אחרי ההפסקה, בזמן שיעור אזרחות, נשמע "צבע אדום" רועם. כל השכבה רצה למרחב המוגן שבסוף המסדרון. לאחר כמה דקות של שהייה במרחב המוגן, שמעתי התנשמויות כבדות. הסתובבתי וראיתי את דניאל, חברי הטוב, רועד ונושף בחוזקה. הבנתי שהוא נמצא בהתקף חרדה. אני שמח שהוא שיתף אותי בזה פעם, ככה שעכשיו אני יודע איך לפעול. קראתי ליועצת שהוסמכה לטפל במקרים כאלו. מאמציה לא הואילו והוא לא הפסיק לרעוד, להפך, זה רק התעצם. היועצת חדלה מניסיונותיה הכושלים, היא הזמינה אמבולנס שלקח אותו לבית החולים.
אחרי שפינו אותו, חשבתי שוב על מה שיונתן אמר לי בהפסקה. מרכז חוסן. שיננתי לעצמי את צירוף המילים בראש. אף פעם לא חשבתי באמת ללכת לשם, תמיד חשבתי שזה רק לאנשים מעוררים בנפשם, אך באופן מפתיע, אני חושב על זה ברצינות. אולי עזרה מבחוץ, תוכל לעזור לי. המבצע האחרון גורם לי לרגשות שלא חוויתי בעבר. בכל זאת, אני חי במציאות לא נורמלית. מציאות אדומה.
כשהגעתי הביתה, שמעתי בטלווזיה שיש כמה נפגעי חרדה בעקבות ההתרעות האחרונות. רוב תושבי הארץ רואים את זה וממשיכים בחייהם, אבל אני, לא הפסקתי לחשוב על דניאל המסכן וידעתי שהוא כלול במספר הנפגעים. הלחץ שלי רק עלה ועלה, לא יכולתי לשאת זאת עוד לבדי.
"אבא, אתה פעם הלכת למרכז חוסן?" ניגשתי אל פינת העבודה שלו בהיסוס.
"כמובן. הייתי שם עד לפני שנתיים. רכשתי שם מגוון כלים לחיים." אמר בחשדנות. "למה אתה שואל?"
"סתם, זה מעניין אותי." התחמקתי. "תגיד, יש שם אנשים רגילים? כמוך וכמוני?"
"כן, כולם שם סובלים מהמצב הזה. זה יכול להשפיע על אנשים מכל הסוגים." אמר ברצינות.
"אני חושב שאני רוצה ללכת לשם." אני לא מאמין שאמרתי את זה. אולי זה יקל על התחושות והמועקות שלי.
עוד היום, לאחר ארבע אזעקות בלתי נסבלות, הלכתי למרכז חוסן שביישוב. נפגשנו שם בקבוצה של כמה בני נוער בגילי.
"לטובת בני הנוער החדשים שהצטרפו, אציג את עצמי. אני סמדר, אני עובדת פה במרכז החוסן ואהיה המדריכה שלכם." היא אמרה בלבביות. הסתכלתי סביבי ולהפתעתי, ראיתי כמה פרצופים מוכרים, ובניהם, את יונתן ודניאל. אני שמח שדניאל כבר השתחרר מבית החולים. "תשתפו אותי בתחושות שלכם. נעשה סבב." זהו שיח היכרות ושיתוף שני להיום בשבילי.
הקשבתי בריכוז רב לדברים ששיתפו ובחלק מהמקרים, הרגשתי הזדהות. באמת שהם בני נוער נורמטיביים לגמרי. כל הדעות הקדומות שפיתחתי התפוגגו בין רגע. כשהגיע תורי, סיפרתי על הדמות שאני מציג בחוץ ומי אני באמת. ראיתי בזווית העין הבעת פליאה אצל חבריי הטובים. שיתפתי שאני פה בשביל לפרוק את רגשותיי בפתיחות, ללא רגשות אשם, ולקבל עזרה ותמיכה. אני רוצה להיות לא רק חזק כלפי חוץ, אלא גם מבפנים. בנוסף, הסברתי שהחלום שלי זה ששאר תושבי הארץ, שלא מכירים את המצב מקרוב, יגלו כלפינו סולידריות ויתגייסו למאבק שלנו למען מציאת פתרון הולם.
"יש לך אולי רעיון איך אפשר לגרום לזה לקרות?" שאלתי את המדריכה בסוף.
"כן. אני אתייחס לכך בסיכום המפגש. אני שמחה שאתה פה, תרגיש חופשי." חיוך נפרש על פניה והרגשתי כאילו אבן נגולה מליבי. אני במקום בטוח.
"אני שמחה ששיתפתם, ועכשיו, אני רוצה לתת לכם כלים עד למפגש הבא." אמרה סמדר המדריכה וכל המשתתפים הסכיתו בקשב רב. "ראשית, שימו בממ"ד משחק או ספר קריאה שיעזור לכם להישאר רגועים בזמן השהיה בחדר. אל תתעלמו מצבע אדום, תהיו זהירים, אך בלי להכנס לפאניקה. שנית, תמיד תשתפו. אותי, את ההורים או חברים. אל תשמרו בלב, זה יכול רק להעמיק את הבעיה והחרדה. זכרו, פחד הוא אנושי ומובן לגמרי. אתם מבחינתי הנציגים הציונים בדרגה הכי גבוהה ואני מעריכה אתכם מאוד על כך." וואו, 'נציגים ציונים?' אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. אני פשוט מבין שזאת המציאות שגדלתי לתוכה. אבל בתכלס, אני באמת מרגיש שכל מי שגר פה צריך לקבל אות הערכה.
"ודבר אחרון, לצערי הסלוגן שאני מגדירה למצב זה *מה שבטוח- זה שאף פעם לא בטוח פה*. ויובל?" הסתכלתי אל סמדר והנהנתי, "הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות זה להעלות את המודעות בארץ ואף בעולם. אפשר להקים יריד ולהמציא סלוגנים. אפשר לעשות המון דברים, רק צריך לחשוב ולעשות. מחשבה יוצרת מציאות. ואני מאמינה בנו, שנוכל לשנות אותה ובגדול.
תחושת אופטימיות וסיפוק מילאה אותי. זהו הניצחון שלי.