מר אונקר / אשחר מעודד

השעון של מר אונקֶר צלצל ב-6:00 בבוקר. זמן ההשכמה היה דבר חשוב מאוד למר אונקר. כמו הרבה דברים, הוא האמין שהזמן שבו האדם מתעורר אומר הרבה על סוג הטיפוס שהוא. הוא כיבה את השעון המעורר בלחיצה אחת מדויקת, וקם ממיטתו ב-5 שניות בדיוק.

מר אונקר היה איש מאוד מאורגן. הוא האמין שמי שלא מתכנן את סדר יומו שבוע לפני, הוא דגנרט מופרע לגמרי, ויש להכניס אותו לתוכנית מיוחדת לתיקון עבריינים. הוא עבר את המרחק הקצר שבין חדר השינה שלו אל חדר המקלחת בתוך 8 שניות, צחצח שיניים במשך 2 דקות בדיוק, והתבונן בבבואתו.

מר אונקר היה איש נמוך קומה, אך ניסה לחפות על זה בעמידה זקופה. שערו השחור היה מסודר למופת, ושיניו היו כה לבנות עד שהן החזירו את האור. הוא סירק את שערו ליתר ביטחון, וגילח את עצמו עם הסכין שלו. הוא לא השתמש במכונות. הן היו יקרות יותר, ולא השתוו לאיכות הפשוטה של הסכין. הוא הסתכל בראי למשך שנייה אחת, ואז חזר לחדר השינה שלו ב-7 שניות.

הוא פתח את הארון שלו – שבע חליפות שחורות, כולן באותו גוון וכולן מגוהצות. הוא בחר את הרביעית, והתלבש בה תוך 12 שניות. הוא ענד את השעון היד היוקרתי שלו,  ויצא אל המטבח. המטבח שלו היה אפור, חוץ משני תפוחים. האחד היה ירוק והשני אדום. הם היו חלק ממתנה שהשכנה החדשה הביאה לו לפני 4 ימים, כשהיא רק הגיעה לבניין.

היא הציגה את עצמה בתור אלכסה סווין.

היא דפקה על הדלת בהתרגשות יתרה לדעתו, וגרמה לבהלה בבית השקט. הוא נזכר איך הוא פתח את הדלת וראה אותה בפעם הראשונה. היא הייתה גבוהה ממר אונקר לפחות בראש, היה לה שיער חום זהוב מתולתל קצר, עיניים חומות והיא נתנה רושם כאילו היא פולטת חמימות ושמחה. היא הייתה נראית בשנות ה-20 המאוחרות לחייה. מר אונקר בעצמו היה רק בן 26. בידה החזיקה סלסלת פירות מגוונים.

מר אונקר ברך אותה לשלום בקצרה, וסגר את דלתו. הוא הסתכל בפירות – תפוזים, בננות, תפוחים, ופרי אחד מוזר שאותו לא הכיר. תפוזים ובננות לא היו חביבים על מר אונקר, אז הם מצאו את עצמם בפח. היות ומר אונקר החליט שמה שהוא לא מכיר כנראה לא טוב, הוא זרק את הפרי המוזר לפח גם כן. את הסלסלה הוא זרק לאשפה, כי לא היה לו שום שימוש בה, וכך רק התפוחים נשארו.

מר אונקר הכין לעצמו אספרסו במכונה תוך 27 שניות, והלך להביט מחוץ לחלון בזמן שנזכר באירוע שעבר.

למרות השעה המוקדמת, הרחוב היה עמוס באנשים. מר אונקר נגעל מלראות את כל האנשים האלה, לבושים בצבעים כה צעקניים. הוא האמין שהדברים החזקים שקטים. הוא שתה את האספרסו תוך 42 שניות, לקח את תיק העבודה שלו מהכיסא הבודד שהיה ליד השולחן, ויצא למסדרון שבחוץ.

בדיוק שהוא יצא, הוא ראה את גברת סווין יוצאת מהדירה שלה. היא לבשה חולצה אדומה ומכנסי ג'ינס כתומים.

מר אונקר לא יכול היה שלא לשים לב שהיא פונה אליו יותר מהאדם הממוצע. הוא החליט שהצעד החכם והמובן מאליו הוא להתחמק ממנה ככל יכולתו. לצערו, נראה שגברת סווין ניחנה בחוש שמיעה על טבעי. ברגע שעשה צעד אחד, היא מיד הסתובבה אליו.

"היי! בוקר טוב!" גברת סווין אמרה, פניה קורנים. מר אונקר עמד שם, לא בטוח מה לעשות. "היי. בוקר טוב גם לך." הוא החזיר בקול מונוטוני, מנסה לחשוב על דרכים לצאת מהסיטואציה המבלבלת הזו.

"אז אממ… אתה עושה משהו הערב?" היא שאלה, מסתכלת עליו.

מר אונקר לא ידע מה לומר. בדרך כלל הוא הסתכל לבן אדם אשר דיבר אתו בעיניים. הוא האמין שזה משדר שליטה על השיחה. עכשיו מר אונקר מצא את עצמו מסתכל על כל מקום חוץ מהעיניים שלה. "אני חושב שכן, אני לא בטוח. את יודעת איך זה בעבודה," הוא אמר בשקט, אחרי חשיבה של בערך חצי דקה.

גברת סווין הסתכלה עליו במשך דקה, ואז חייכה. "טוב, אם אתה יכול, אתה יודע איפה למצוא אותי" היא אמרה בזמן שהלכה לכיוון המעלית.

מר אונקר הסתכל עליה מתרחקת ואז בשעון. 6:05:14. הוא קילל בשקט. הוא היה אמור לצאת מהבניין מלפני 14 שניות בדיוק.

הוא מיהר אל גרם המדרגות, ירד במהירות מדרגה מדרגה, ויצא לרחוב.

ההליכה הייתה מייגעת. הוא היה צריך לסבול את כל ההומלסים שישבו להם בפינות, מקשקשים ועושים כל דבר בשביל כסף. הוא היה צריך לסבול את הצעירים ממנו, שהיו רועשים מדי ולא הפסיקו לדבר. הוא היה צריך לסבול את כולם בעצם. הוא עבר ליד אתר בנייה רועש בדרך, איזה מיזם חדש שהעירייה החליטה לעשות. הוא לא אהב את אתרי הבנייה האלה. הם ייצרו הרבה רעש וגם לא היו בטיחותיים כמו שאמרו.

סוף סוף הוא הגיע לעבודה שלו, בשעה 6:25:32. איחור של 32 שניות. הוא מיהר לחדר המנוחה של העובדים להכין לעצמו עוד קפה, בזמן שהוא מתעלם מכל שאר העובדים. הוא הגיע אל המשרד שלו ב-6:30:00, התיישב על הכיסא שלו, והתחיל לעבוד. כשאנשים שואלים מה העבודה שלך, הם רוצים לשפוט אותך לפיה – מר אונקר הבין. אומנם לא היה לו במה להתבייש, שכן הוא היה מנהל סיכונים בכיר בבנק הכי גדול בעיר, אך הוא לא רצה לתת לאף אדם לשפוט אותו. לדעתו לאף אחד לא מגיע הזכות לשפוט אנשים. לאף אחד, חוץ ממנו.

אחרי הרבה מאוד חתימות וטפסים נגמר יום העבודה ב-16:00:00. הוא יצא מהבנק אל הרחוב, והתחיל ללכת לכיוון ביתו.

בדיוק אז מר אונקר נזכר בשיחה שלו שקרתה בבוקר, ועכשיו היה בבעיה. הוא לא הצליח למצוא תירוץ כדי לברוח מהמפגש עם גברת סווין, והוא מצא את עצמו מתקרב אל המועד במהירות.

"אולי אומר לה שאני חולה…" הוא חשב לעצמו בזמן שעבר מתחת לאותו אתר בנייה. אחרי חשיבה קצרה הוא דחה את הרעיון. "ממתי קצת חום עצ—"

באם

נשמעה חביטה יבשה ומר אונקר מצא את עצמו על הרצפה.

הראש שלו הלם בו כפטיש. הוא הרגיש נוזל חמים מציף את החליפה שלו. מטביע אותו. הוא סובב את הראש שלו הצידה, וראה לבנה לידו, מוכתמת דם. הוא ראה דמות מתקרבת אליו. ההכרה שלו כבר נחלשה, ותמונת הראייה שלו כבר כמעט חשכה לחלוטין, ככה שאת הדמות שלפניו ראה שחורה לגמרי. "קרא לעזרה…" מר אונקר מילמל. הדמות רכנה מעליו. מר אונקר הרגיש שהיא נוגעת לו ביד. הוא הרגיש כל אצבע כאילו היא קרחון שמקפיא לו את הזרוע. הדמות לקחה לו את השעון מהיד, וברחה. מר אונקר קילל אותה בזמן שמצבו רק הידרדר.

הכול נהיה שחור, והוא נפל למעלה.

הוא קם באמצע גן.

מר אונקר שפשף את עיניו, והביט סביבו. מולו היו שני עצים. הוא התקרב אליהם. אחד היה מסודר, גזום בדקדוק וגידל תפוחים ירוקים. השני היה בדיוק ההפך. הענפים שלו היו מסוקסים ועליו גדלו תפוחים אדומים.

מטבעו, מר אונקר נמשך לעץ הראשון. הוא התקרב אליו עוד, וליטף את הענפים החלקים והיפים שלו. פתאום, הוא שמע קול קטן מאחוריו. "אממ… סליחה?"

מר אונקר הסתובב, מאחוריו היה ילד קטן. הוא היה יחסית נמוך, הוא עמד בצורה עקומה, היה לו שיער שחור מבולגן והשיניים שלו היו קצת עקומות. הגרון של מר אונקר התייבש והוא בלע את הרוק שלו, הילד הזה היה מוכר לו. מוכר מאוד…

"שלום, אתה צריך משהו?" מר אונקר ענה בסמכות, הוא לא ייתן לילד להשתלט על הסיטואציה. "איפה אנחנו?" הילד שאל בתמימות. מר אונקר הביט סביבו בגבות מכווצות. הוא לא ידע איפה הם, אבל הוא ידע שהוא לא רוצה ילד בוכה פה. "אנחנו… טוב, אני לא באמת יודע איפה אנחנו." מר אונקר לא מצא שקר טוב לומר לילד.

"אה… טוב, חשדתי ככה." מר אונקר לא אהב אותו. "איך קוראים לך, אגב? לי קוראים ויקטור." הילד ניפח את חזהו, משום מה. מר אונקר הסתכל עליו. הוא חשש שזה יהיה שמו. "אני… טוב… אני מר היינה."

"מר זה השם הפרטי שלך? וואו, זה שם מוזר! בטח צחקו עליך הרבה פעם!" ויקטור צחק, אבל כשראה את המבט של מר אונקר השתתק. "סליחה." הוא אמר בשקט במבט מטה. "ההורים שלך לא לימדו אותך לכבד אנשים שמבוגרים ממך?" מר אונקר אמר בכעס. ויקטור חשב לרגע – "צודק, אני נורא מצטער," ויקטור אמר, בזמן שהסתכל מאחורי מר אונקר. מר אונקר הסתכל על העצים.

מר אונקר הביט בעץ הראשון. "עץ יפה, אה?" הוא אמר בהערצה. ויקטור הביט בעץ הראשון, ומשך את כתפיו. "העץ השני יותר יפה לדעתי,"

מר אונקר הביט בעץ המבולגן, הוא לא ראה בו שום דבר מיוחד. "איך בדיוק? הוא מאוד…" מר אונקר חשב איך לנסח את זה. "מבולגן. תסתכל על האחר, העלים שלו גזומים בדקדוק שלא ראיתי מעולם," מר אונקר אמר בקוצר רוח והוכחה.

ויקטור קימט את אפו, "על זה אני מדבר, הוא בטח הרבה עבודה, אני לא אוהב דברים שלוקחים הרבה עבודה. העץ השני נראה טבעי יותר, ככה צריך להיות. כמו… עץ." ויקטור אמר בפשטות.

מר אונקר הביט שוב בעץ הראשון. זה באמת היה נראה הרבה עבודה לגזום את העלים ככה, בטח היה צריך לעשות את זה כל יום…

הוא הפנה את מבטו אל העץ השני, והסתכל עליו. הוא צדק, באמת היה משהו יפה בענפים המסוקסים שלו. היה לזה את החן שלו.

הוא התקרב אל העץ, ונגע בגזע. "איך אמרת שקוראים לך?" הוא הרגיש את קו המחשבה שלו מתחיל להתפוגג, והוא שמע את קולו שלו במעומעם מאחוריו אומר "ויקטור."

הוא התיישב על האדמה ונשען על הגזע, הוא הביט בשמש שוקעת. הוא בכלל לא שם לב שהייתה פה שמש… למה הוא עוד לא שם לב? הוא הביט סביבו, וראה את היופי של העולם. הוא שמע את העלים מרשרשים ברוח הקרירה מעליו. אבל זה לא העולם שבו הוא חי, הוא היה די בטוח. הוא עצם את עיניו, ונרדם.

הוא התעורר במיטה הרבה יותר נוחה משהייתה לו בבית.

הוא ניסה קצת להזדקף, וראה שעון דיגיטלי לצידו. השעה הייתה 6:01:00.

למרות שבחיים לא היה באחד, הוא ידע שהוא נמצא בבית חולים. הוא הסתכל סביב, וראה צינורות מחוברים אל זרועותיו. הוא הביט בידו, ונזכר כיצד נלקח ממנו השעון. הוא ידע שכבר אין טעם להתעצבן מזה. הוא מישש את הראש שלו, והרגיש תחבושת לחה.

הוא חשב על מה שהוא חווה. האם זה היה אמיתי? הוא חשב על העצים שוב.

הוא שכב במיטה בלית ברירה וחשב על כך שעות.

אחרי שלושה ימים שעברו די מהר, הוא שוחרר מבית החולים עם לחמנייה, שקית עם הבגדים המלוכלכים שלו, וברכת שלום.

הוא הלך לכיוון הבניין שבו הוא גר. את הלחמנייה הוא נתן להומלס אחד שישב בפינת הרחוב, ונכנס אל פתח הבניין. כשהגיע למסדרון שלו, הוא ראה אותה מכניסה קניות אל הדירה שלה.

"היי! אלכסה!" הוא קרא.

אלכסה הסתכלה עליו. "היי," היא חייכה.

"מסתבר שבאמת היו לי תוכניות באותו ערב." הוא אמר עם חיוך קטן. "אבל אני פנוי הערב, אם את רוצה."

"אני אשמח," אמרה אלכסה בחיוך גדול יותר וענתה ונכנסה אל הדירה שלה.

הוא נכנס לדירה שלו, שמח בעצמו. הוא שם את השקית עם החליפה על השולחן. "אשלח אותה לניקוי יבש אחר כך," חשב. עכשיו היה רעב. הוא הסתכל על השיש. שני התפוחים ישבו שם בסבלנות, מתרגשים לראות את מי יבחר.

הוא הלך אליהם, והתבונן בהם דקות ארוכות.

הוא לקח את התפוח הירוק, וזרק לפח.

ויקטור הרים את התפוח האדום, שטף אותו, הלך אל החלון, הביט אל עבר האנשים החולפים מטה, ונגס.

עד כמה אהבת את היצירה?