משחק עם מפתח / יהודה הרשקו

היה זה לילה שחור וקודר,  1942 , שיא מלחמת העולם השנייה. שמעתי פיצוצים וצעדים מעלי. שמעתי אנשים הורסים את ביתי, ואת ההורים שלי מתחננים מהם להפסיק. הם לא הפסיקו. אני ישבתי בפינה של המרתף ושיחקתי במפתח הקטן של הדלת .נזכרתי במה שההורים שלי אמרו לי לפני שנכנסתי "אל תפתח את הדלת עד שנגיד לך" אמרה לי אמא, "לא משנה מה, לא לגעת בדלת!" אמר לי אבא.

 שמעתי את ההורים שלי בוכים וחשבתי לעצמי, לצאת לעזור להם? או להישאר כמו שאמרו? בסוף החלטתי לעלות לעזור אז לא ידעתי אבל זאת הייתה הטעות הגרועה בחיי. כשיצאתי ראיתי אותם מכוונים רובה אל ההורים שלי. רצתי ועמדתי בין ההורים שלי לבין החיילים. כשגדלתי הבנתי שזאת הייתה טעות .הייתי אז רק בן חמש ולא ידעתי מה זה מלחמה ומה זה חיילים רשעים. כשהם הסתכלו עלי הם צחקו אבל הבינו שלא כדאי להם להרוג אותנו. הם החליטו לקחת את ההורים שלי למחנות עבודה ואותי למחנה ריכוז. חשבתי על המפתח הקטן בכיס חשבתי איך הוא יכול להתחבא בכיס אבל אני לא, בכניסה למחנה העבודה ההורים שלי נפרדו ממני בבכי חשבתי שאני אפגוש אותם שוב מתישהו אבל זה לא קרה, במחנה הריכוז לקחו לי את הבגדים שלי אבל את המפתח החבאתי בכיס שמו אותי עם עוד כמה ילדים בתוך צריף עם מיטות בלי מזרנים ושמיכות רק עץ וקצת בד בשביל כרית. במחנה פגשתי הרבה ילדים שגדולים ממני והרבה שקטנים, אחרי שנה שמעתי דיבורים של כמה חיילים על תבוסות של הצבא, רצתי לצריף ואמרתי לילדים שיש תבוסות ובקרוב נשתחרר. בבוקר התעוררתי ושאלתי איפה משה, כי הוא היה החבר היחיד שלי במחנה. אמרו הילדים שהחיילים לקחו את משה וישר הבנתי שמישהו הלשין עלינו שאמרנו שיש תבוסות, ראיתי את המטפלת של הצריף מגיעה אם האוכל אז שכחתי מזה. בסוף היום הלכנו ל"מיטות" הכנסתי ידיים לכיס והרגשתי משהו קר וקטן כשהוצאתי את זה מהכיס ראיתי שזה היה המפתח הקטן של המרתף, אני לא האמנתי שזה שרד את כל הזמן הזה בכיס שלי. באותו הלילה לא ישנתי, רק שכבתי ושיחקתי במפתח שיחקתי ושיחקתי. בסוף המלחמה באו לשחרר אותנו חיילים אמריקאים, כאשר שיחררו אותנו לא יגעתי לאן ללכת ואז נזכרתי בבית שלי בבודפשט שבהונגריה אז הלכתי אליו הדרך לא הייתה קלה כשהגעתי דפקתי בדלת מעץ שלא השתנת בכלל, אני נזכרתי בזה שאני ואבא שלי יצרנו את הדלת הזאת ביחד. כשפתחו לי את הדלת ראיתי את השכנים הגויים הישנים שלנו מלפני המלחמה, שאלתי אם אוכל להיכנס והם ענו לי כן. כשנכנסתי הוצאתי את המפתח הקטן מהכיס והכנסתי למנעול, המנעול הסתובב לאט לאט, ואז כשפתחתי את הדלת פרצתי בבכי. ראיתי תמונה שלי עם ההורים שלי ואת הדובון הישן שלי, השכנים אמרו מאחורי "השארנו הכול כמו שהיה כדי שאם תחזרו תוכלו לחזור לחיים רגילים" תיקנתי אותם ואמרתי "כשאני אחזור", והם הבינו מה קרה. פתאום היו דפיקות בדלת כשפתחתי הופתעתי לראות את משה עומד מולי עם תמונה בידיו וביד השני כתובת. כשאלתי מה הוא עושה הוא ענה לי "זה הבית שלי" ורץ לחבק את השכנים מאחורי. באותו רגע הבנתי שמשה הוא בנם של השכנים שלנו. כשחגגו לי 18 הייתה לי משאלה אחת: לעלות ארצה למזלי הורי החדשים הוציאו לי אישור כניסה וכרטיסים לספינה הבאה לישראל. בארץ התחתנתי ונולדו לי ילדים, אבל דבר אחד לא שכחתי את מפתח הכסף הקטן