בהתחלה הלב קצת כבד,
השקט צועק מבפנים.
שאלות בלי תשובות,
ודמעות שמסתתרות בין העיניים.
הדרך נראית ארוכה,
כל צעד מרגיש כמו מאבק.
אני נופלת וקמה שוב,
ולא תמיד מבינה למה דווקא כך.
=
כי כל מה שהשם עושה — לטובה,
גם אם עכשיו זה עוד כואב.
יום יבוא ואבין הכול,
ואגיד תודה על כל שלב בדרך.
גם כשנדמה שאין תשובה,
והלב עייף וכואב —
אני זוכרת עמוק בפנים:
הוא מוביל אותי לאט אל הטוב שבלב.
יש לילות בלי כוכבים,
ובוקר שלא מחייך.
רק תפילה קטנה בלב
שלוחשת: “אבא, אל תעזוב בדרך”.
ואז לאט משהו זז,
רוח עדינה נוגעת בפנים.
מתוך הסדק נכנס אור,
ומזכיר לי — אני לא לבד כאן.
מה שנשבר — בנה אותי,
מה שכאב — חיזק את הלב.
והסיפור שלא הבנתי אז,
הפך לברכה גדולה בסוף.
אז אם קשה — אני נושמת,
וממשיכה עוד צעד קטן.
כי גם החושך הוא רק רגע
לפני שהאור כבר מוכן.
