יותר משהירש התגעגע לאוכל, הוא התגעגע לרעש. הוא התגעגע לצעקות הרוכלים בשוק מחנה יהודה, הוא התגעגע לריח המאפים הטריים שאפף את הרחוב שבו גר, הוא התגעגע לצבעים העזים של ירושלים ולהרגשת הרוח הטופחת על פניו. בדממה של המנהרה הכל הרגיש חדגוני ומדכא. הקולות היחידים שנשמעו הם המים הנוטפים בקצב אחיד מהתקרה, זמזום המאוורר החלוד ונשימות חבריו. מדי פעם היה ניתן לשמוע צעקות מהחדר הסמוך שהמחבלים שכנו בו. ריח הטחב בקירות, קירות הבטון האפורים ותחושת המחנק התמידית שנבעה מהאוויר הלח, גזלו מאיתנו לאט לאט את שרידי התקווה שעוד נותרו.
"הירש" אלמוג לחש משמאלו "אתה יודע מה התאריך היום?" אלמוג שאל בקול צרוד מחוסר שימוש. הירש אימץ את עיניו בניסיון לראות את החריטות בקיר שמולו, אך אפילו עם אישונים מורחבים משעות של שהייה במנהרה, זה היה כמעט בלתי אפשרי. הוא ניסה למשש בידו הימנית את החריטות, אך כשגם זה לא צלח הוא התייאש מלנסות. "למה אתה צריך לדעת?" הוא השיב גם בלחישה. אלמוג ענה והירש הרגיש בדגדוג הבל הפה החמים של אלמוג על עורפו: "כי אם אני לא טועה חנוכה בעוד שבועיים, ואני מקווה שנצליח איכשהו להשיג חנוכייה." הידיעה טלטלה את הירש. במנהרה האפלולית שבה אין יום ולילה מאבדים את חוש הזמן, וההבנה שעברו כבר חודשיים מתחילת השבי הכתה בו.
לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר, וכל הבונקר היטלטל. בזמן האחרון זה כבר כמעט היה דבר שבשגרה, אבל זה היה קרוב מהרגיל. הם ידעו שצה"ל תוקף בעוצמה ברצועה, אבל לא ידעו מה המצב בדיוק. מעוצמת הפיצוץ חול ואבק נשרו מהתקרה, ולכלכו את שערם הפרוע ממילא של החטופים. אוזניו של הירש צלצלו וטעם מתכתי עלה בפיו. בתור רפלקס ראשוני הירש שם ידיים על הראש, אך רק יד ימין גוננה על ראשו, בעוד שבצד שמאל הוא הרגיש רק את האוויר הקר. מאז אותו יום נורא הירש נאלץ לתפקד בלי יד שמאל, אך מעולם חסרונה לא היה כואב יותר. כשאתה צריך אותה שתגונן עליך והיא לא שם. בחסות הרעש והאבק הוא הצליח ללחוש לאלמוג בלי ששוביהם ישימו לב: "תודיע לאחרים, אנחנו הולכים על זה."
כל יום הירש חיכה לערב. בערב הם היו מקבלים אוכל, שנתן להירש כמה שניות מבורכות שבהן הקיבה שלו לא קרקרה, משוועת לאוכל. האוכל שהם קיבלו לא היה בדיוק ארוחת גורמה, בלשון המעטה. בדרך כלל זה היה מרק דלוח ומעופש, אבל לפעמים הם קיבלו גם פרוסת לחם, או סלט ירקות.
באותו ערב הם קיבלו "סלט", אם אפשר לקרוא לאוסף הירקות הרקובים האלה ככה. היה שם מלפפון רך שנראה שאפילו התולעים מתרחקות ממנו, ועגבנייה מעלת עובש. אבל את הירש עניין רק מה שנמצא למטה, כי בתחתית צלחת הפלסטיק המלוכלכת הוא ראה כמה טיפות של שמן זית עכור. הוא חיכה שהשומר יסתובב לאחור והוא טפטף את השמן לפקק שהיה מונח על הרצפה הקשה. הוא העביר את הפקק בזהירות מאחורי גבו, פעולה שדרשה ממנו מאמץ רב, הוא היה צריך בידו היחידה להחזיק את הפקק ביציבות. אם תישפך ולו טיפה אחת- השומרים יראו. לפתע שומר נכנס לחדר, והצליל היחיד שנשמע זה קרקוש צרור המפתחות שלו בזמן שהסתובב. אגלי זיעה נטפו במורד מצחו של הירש. אך השומר רק לקח את הצלחות שלהם והלך. עדן לקחה ממנו את הפקק והחביאה אותו בין קרשי הדרגש שלה. הירש שחרר אנחת רווחה. הם הצליחו, ולראשונה מזה חודשיים, הוא הרגש שיש לו מטרה אמיתית.
מגע השמיכה הצבאית בין ברכיו של הירש היה מחוספס למדי. בידו הימנית הוא החזיק את השמיכה ועם שיניו ניסה לפרום חוטים שיתאימו לצורכי החנוכייה. השמיכה הייתה מסריחה משבועות של זיעה, וזה לא שמצבה היה מזהיר כל כך ממילא. היא הייתה מעופשת ומלאת חורים, ונראה שהיא שימשה מקלט לחבורת עכברים. הוא היה צריך להוציא סיב שיהיה מספיק עבה בשביל החנוכייה, אבל שהאש תצליח להיתפס בו. הירש הביט בריכוז בשמיכה והמשיך במלאכתו בעקשנות. סיב אחר סיב, חוט אחר חוט, הוא יצר פתילות. קיר הבטון שעליו נשען היה חלק באופן מפתיע, אבל שידר תחושה של קרירות וריחוק. הוא היה בטוח שאצלו בבית אפילו הקירות היו חמימים וביתיים.
טעמו של הצמר בפיו לא היה טוב כל כך, טעם של אבק וצמר תעשייתי מיושן. הוא הצליח ללכוד חוט בין שיניו, ומשך אותו במאמץ רב בעזרת הצוואר. הוא פחד שקולות הקריעה האגרסיבית יזעיקו את השומרים. הירש ניסה לתפוס בעזרת שיניו הקדמיות חוט סורר, כשאורי בא לעזור לו. לאחר שהם הוציאו את כמות החוטים הדרושה הם ליפפו אותם יחד. בחושך הירש לא היה יכול לראות את אורי, אבל ידע שהוא נמצא שם. זו אחת המיומנויות שרוכשים אחרי שהות ממושכת בחושך מוחלט. כדי להעביר את הזמן הם דיברו על הבית, דמיינו שהם שם, מריחים את ריח הבישולים של אמא, צוחקים עם האחים, משחקים בכדור, ולאחר כשעתיים של עבודה וחלומות בהקיץ כבר היו להם פתילות מוכנות.
הערב המיוחל הגיע, ואיתו ציפייה וחרדה מהולות זו בזו. הירש ישב דרוך על הדרגש שלו ומישש שוב ושוב את החנוכייה המאולתרת. הם חיכו לשעה שבה הסוהרים הולכים לישון. לפתע, נפתחה הדלת בטריקה ופנס הציף את החדר באור שהם לא היו רגילים אליו. הירש מצמץ מספר פעמים, בשביל להתרגל לאור המסנוור. התאורה החזקה הרגישה כמו סכינים שננעצים בעיניו, מנסים להוציא אותן מחוריהם.
קצב לבו הואץ. הם עלו עלינו, הוא חשב בליבו, הם עומדים לירות בכולנו. אחיזתו בפתילות התהדקה, ומפרקי ידו הלבינו.
אבל אז הוא הבחין בעיניים מצומצמות שאחד המחבלים מחזיק מצלמה בידו האחת, וחנוכייה בידו השנייה. הוא הצליב עם אלכס מבטים, שניהם הבינו מה קורה פה. חמאס צריכים אותם בשביל לצלם עוד סרטון תעמולה.
כשרובה מכוון אליו, הירש קיבל את המצית והנר, והיה צריך להדליק את החנוכייה. ביד רועדת ממאמץ והתרגשות ובעיניים דומעות הוא ניגש לברך. קולו היה נמוך ושקט, צרוד במקצת. הוא בירך והדליק את החנוכייה. האור שהיא הפיצה האיר את החדר האפלולי, וסיפר להם שאולי עוד יש תקווה, אולי הם עוד יצאו מפה. השיר התחיל מזמזום קטן שהתחילה כרמל, ולאט לאט כולם הצטרפו לשירה. הם שרו מעוז צור ביחד, בהרמוניה, בקול חזק וברור, הראו לכולם שגם כשהם כלואים הרוח ניצחה. בימים ההם בזמן הזה.
הנרות דעכו לאט והחושך שוב מילא את החלל, אבל בלב המנהרה נותר משהו שהבטון והברזל לא יכלו לו שירה חרישית שסיפרה לעולם שגם במקום הכי עמוק ואפל באדמה, תמיד יש אור.
