ניצוץ מתוך הדממה / שרה יעקובוב

ים של כאב בעיניהם העייפות,

כמו גל כבד שאינו מוצא חוף להישבר עליו.

עיניים שראו רגעי אושר

ככוכבים קטנים בליל אימונים קר,

ראו דם על המדים —

אדום שנצרב בבד כמו זיכרון שלא נמחק.

כתפיים איתנות שנשאו אלונקות במסע,

כעמודי אבן עתיקים הנושאים מקדש שבור,

נשאו את חבריהם בפעם האחרונה —

כמי שמחזיקים שבריר שמיים שלא ייפול.

אחוות הלוחמים של מסע הכומתה

שבערה כאש מדורה בלילה ארוך,

דעכה מול עיניהם כמו גחלת אחרונה ברוח,

עד שנשארו הם — האחרונים,

נרות זיכרון חיים

להעיד על מעשיהם של חברים שכבר אינם.

והם עדיין ממשיכים.

נלחמים. שורדים.

כמו עצים זקופים מול סערה שלא נגמרת.

ואני שואלת: מאיפה הכוח?

מאיזה מעיין נסתר בלב נשאבים המים?

ופתאום, בעומק הדממה,

שקט כבד כמו שמיים לפני סופה,

העיניים נדלקות —

כשביב אש באפלה,

ושביב חיוך

מאיר את פניהם לרגע — כמו זריחה חטופה, וכבה.

רואים כמה הם רוצים לספר,

כמו נהר החסום בסכר של כאב,

להשמיע את סיפורי גבורת חבריהם —

אבני דרך של אור בתוך החושך.

אך לשאת את הכאב בקול

כמו להרים הר בידיים חשופות — עדיין גדול מדי.

ושוב הם נעטפים בשתיקה,

שמיכה כבדה של לילה שאין בו ירח.

ואולי לעולם לא אדע את התשובה.

עד שמגיע אחד,

פנס קטן בתוך ערפל הדור.

זה שמבין שהדור זקוק לנחמה

כמדבר הזקוק לגשם ראשון.

הוא מתחיל לדבר —

וקולו מתפשט כגלים במים שקטים,

לספר את הסיפורים.

והדור מקשיב.

והשקט הופך להקשבה —

כמו אדמה הפותחת סדקים לקבל טיפה.

לאט שוקעים דבריו

בלבו הפצוע של הדור,

כזרעים באדמה חרוכה.

ודמעותיו של עם ישראל

כגשם מלוח של זיכרון,

מרוות את הקרקע הצרובה,

ומהן צומחים לאט

ניצני תקווה וגאולה —

ירוקים ועדינים,

אך עקשנים כמו החיים עצמם.

עד כמה אהבת את היצירה?