הייתי שם כל הזמן, משקיפה מלמעלה,
נוכחת.
ראיתי את הריבים המיותרים,
צפיתי במילים שנזרקות לכל עבר ברחבי החדר.
הסתכלתי עליהם ושתקתי, עמדתי בצד.
חשבתי לאזור אומץ, להעז, אך שוב חזרתי לפינה.
מלאת פחדים ודאגות, פחדים מהשלכות ותוצאות,
אך בחרתי לשתוק, לא הוצאתי הגה.
אולי יבוא יום והריבים יעלמו ויפתרו,
אך בינתיים שום דבר לא משתנה.
(ו)הנה עובר עוד יום של תקוות שווא, ועוד יום של ציפיה כוזבת.
זה הגיע, אני חושבת שהגיע היום.
הריבים המיותרים כבר אינם.
והמילים הפסיקו להכתים את החדר.
כעת לא אזדקק יותר לאומץ שלא היה.
נראה שהבעיה נפתרה אך החור שנפער ממשיך לגדול.
(נכתב בעקבות המפגש עם הסיפור ‘זיהוי הבן’)
