סופרת נשימות / עדינה קרסנר

אני לא יודעת איך להתחיל. אני אומרת שאני בסדר, אבל גם אני כבר לא מאמינה לעצמי. לא יודעת איך הכל הדרדר, אני כבר לא מכירה את מי שאני רואה במראה. אני אנסה פשוט להתחיל מההתחלה.

תמיד הייתי יותר על הצד השקט. אף פעם לא הייתי מה שנקרא "קלילה" וזה לא מזיז לי. זאת אני. אני פרפקציוניסטית ואוהבת שדברים נעשים בדרך שלי. מצחיק שאני אומרת את זה, כי כשאני מסתכלת על סרטונים שלי כשהייתי קטנה, אני רואה ילדה שמחה, אנרגטית עם ביטחון שפשוט נשפך ממנה. אני מניחה שאנשים משתנים.

הרבה פעמים אני מסתכלת על הבנות בכיתה שלי ושואלת את עצמי אם גם להן הראש מלא במחשבות עד שהוא כואב. אם הן לא מצליחות להיזכר בעבר. אם הן מנתחות כל סיטואציה וכל דבר שהן אומרות. אולי כולם בעצם ככה, ויש אנשים שפשוט טובים יותר בלהסתיר. אני אפילו לא יודעת על מה אני חושבת כל הזמן, אבל יודעת שהמוח שלי תמיד בפעולה. ואם אין לו משהו לחשוב עליו, הוא יספור את הנשימות שלי. אני מנסה לדמיין חיים שבהם הראש שקט ואתה לא חושב מיליון פעמים על כל דבר. מצחיק שאני לא מצליחה לדמיין את זה.

הוצאתי את עצמי ממש מסכנה, ואני לא. יש לי חיים טובים ורגילים ואני לרוב טובה ורגילה. אני אוהבת לכתוב ולנגן, תמיד עושה את זה כשאני נסערת. אלו אולי המקומות היחידים בחיים שלי שבהם אני מרגישה באמת אני, מצליחה לבטא את עצמי ויש לי שקט בראש.

היום היה קצת מוזר. אני מאוד אוהבת את השגרה שלי בבקרים. הכול אצלי אותו דבר ואין לי בעיה עם זה. אני מסמנת וי בקוביות הקטנות שבראש עם כל דבר שאני עושה. אני קמה באותה שעה, מתארגנת ויוצאת לאוטובוס, שומעת את אותו שיר תוך כדי. יוצאת החוצה ושומעת את הרעש המוכר ומריחה את הריח הקבוע מהמאפייה שליד הבית. היום האוטובוס לא הגיע. התעצבנתי ממש. כבר אמרתי שאני אוהבת שדברים הולכים בדרך שלי, לא?

בשיעור היסטוריה עדי טפחה לי על השכם וקפצתי. אני לא יודעת למה כל כך נבהלתי. עדי התנצלה, חייכתי ואמרתי שזה כלום, שאני פשוט לא אוהבת מגע. זה תמיד כלום.

יש לי את הקטעים האלה. הבעיה היא שהם התחילו להחמיר. ואולי מפה הייתי צריכה להתחיל – מהרגע שהבנתי שמשהו לא בסדר. אולי אני לא יודעת מה עובר בראש של בנות אחרות, אבל אני כן יודעת שהן לא קופצות מכל מגע לא מוכר או רעש קצת יותר חזק.

ואז התחילו הסיוטים בלילות. התחושה הזאת שאני לא יכולה להירדם, כי משהו עלול לקרות כל רגע. כשאני סוף סוף נרדמת, אני קמה נוטפת זיעה ומפוחדת, ולא יודעת ממה. אני זוכרת קטעים של חושך

ורעשים ואנשים, אבל אף פעם לא מובן לי למה אני רועדת.
יש לנו מחר טיול שנתי, ואני לא יודעת מה לעשות. למה כולם מתרגשים חוץ ממני ואני בטוחה שמשהו רע עומד לקרות. אני לא יודעת מה עובר עליי.

ישבתי ליד רוני, החברה הכי טובה שלי, באוטובוס. הכיתה שמה שירים. רוני דיברה איתי ואני עניתי, אבל אפילו לא ידעתי על מה דיברנו. חייכתי, שרתי והצטלמתי איתה, אבל אני לא באמת נוכחת. הראש שלי במקום אחר. אני סופרת את הנשימות שלי כדי להירגע. רוני רגילה שיש לי את הקטעים האלה, אז היא ממשיכה לדבר ואני מחייכת.

במסלול הכול היה בסדר, וזה היה כל כך כיף. לרגע הרגשתי שאני משתחררת מהמועקה הזאת. הרגשתי שאני נהנית ,לא סתם מזייפת. הייתי עם הכיתה שלי, הרגשתי חלק. ואז נכנסנו למוזיאון. ראינו שם תמונות וחפצים מהתקופה, ופתאום הרגשתי את הכבדות חוזרת ללב, מועכת כל ניצוץ שמחה ומתסכלת אותי. רציתי להמשיך להיות שמחה, אבל התחושה המוזרה חזרה, והרגשתי שוב אבודה בתוך עצמי.

רוני הסתכלה עליי ופתאום היא נראתה עייפה מהשינויים במצב רוח שלי. כאב לי שבגלל הקושי שלי אני מרחיקה ממני את האנשים הכי קרובים אליי. רוני חזרה אחרי כמה דקות, חיבקה אותי והלכה לדבר עם בנות אחרות. הצטרפתי אליהן ושוב הרגשתי דפיקות לב כשאני רואה את התמונות של החיילים, הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. סופרת נשימות. נרגעת קצת. בנות מסתכלות עליי במבטים מוזרים, רוני נאנחת.

בערב הטיול ישבתי עם רוני וליה בחוץ. רוני השעינה ראשה עליי. הרגשתי בטוב. הן דיברו על התוכנית למחר, לא הקשבתי, אבל הפעם פשוט כי הייתי רגועה ושמחה. אני רציתי להקפיא את הרגע הזה לנצח. להרגיש שלמה.

ליה דיברה איתי על הכתיבה. אמרתי להן שכל הכתיבה שלי לאחרונה עצובה. ליה צחקה ואמרה שאנחנו מתבגרות ושהכול תקופות וזה הגיוני. חייכתי בשקט.

אחרי הטיול הכל חזר לרגיל. טוב, רגיל זאת מילה גדולה, אבל לא היו לי התקפי חרדה יוצאי דופן. לא חזרתי לכתוב. לא רציתי להבין מה אני מרגישה. רציתי רק להישאר נורמלית ושמחה. וזה עבד לי. בערך.

המורה הודיעה בכיתה שעוד שבוע יהיה יום זיכרון 10 שנים למלחמת חרבות ברזל. כשחזרתי הביתה ואמרתי את זה לאמא שלי הפנים שלה קפאו והיא חתכה את הסלט בתנועות רובוטיות, כמעט כאילו היא פועלת על אוטומט. "אני לא מאמינה שעברו עשר שנים," היא אמרה בשקט.

לא ידעתי איך להגיב. אמא שלי היא לא אחת שמספרת על הרגשות שלה או מדברת על עצמה. אני לא יודעת מה היא עברה במלחמה, אני יודעת שהייתי בת חמש אז, ואני לא זוכרת כלום.

"את רוצה ללכת לזה?" אמא שלי שאלה. הנהנתי. אחרי כמה דקות של שתיקה יצאתי מהחדר, מרגישה מבולבלת. ישבתי על המיטה שלי והרגשתי את הלב שלי דופק חזק. שוב פלאשבקים ותמונות שאני אחר כך לא זוכרת, מבולבלת. סופרת את הנשימות שלי כדי להירגע. שוב מרגישה כל כך אבודה וכל כך קטנה בתוך הראש שלי.

חשבתי על היום זיכרון. אני באמת לא זוכרת את התקופה הזאת. אין לי זיכרון כל כך טוב, אבל כשאני מנסה להיזכר בגיל חמש, אני מרגישה שכואב לי הראש והחרדה מטפסת לי בגרון. אני נשכבת על המיטה ועוצמת עיניים חזק. אני נרדמת. בבוקר אני קמה ערנית, אבל מנטלית אני מרגישה כל כך מותשת. כל כך כל כך מותשת.

היום של הטקס זיכרון למלחמה הגיע. הטקס התחיל. ילדה אחת עלתה לבמה ושיתפה שדוד שלה נפל במלחמה. כולם שתקו. הרגשתי את עצמי רועדת מבפנים. המורה הפעילה כמה סרטונים. בסרטון הראשון ראו חיילים נלחמים ואז מתראיינים, כל אחד על המשפחה והעבודה שעזב, אבל על המשמעותיות ותחושת השליחות שהם מרגישים. הרגשתי צמרמורות בגוף. לא הבנתי איך חייתי משהו כל כך משמעותי וגדול וקשה, נפער חור שחור בזיכרון שלי. הסרטון השני היה על הצד האזרחי, ראו אנשים שהיו מפונים, אימהות של חיילים, ואז הראו הרבה תמונות מהמלחמה, הסרטון עבר על אנשים במקלט ורעש של אזעקה ברקע, ורואים ילדה קטנה יושבת רועדת ומחבקת את הברכיים של עצמה. אני קופאת. הלב שלי מתחיל לדפוק. הוא דופק כל כך מהר שאני חושבת שאני עומדת להתעלף. העיניים שלי מתמקדות בתמונה של הילדה עם העיניים המפוחדות ואני מזהה את עצמי.

"אור, זה נראה קצת…" רוני טופחת לי על השכם ואז היא רואה את המבט בעיניי ומשתתקת. "כמוך…" היא לוחשת, מנסה לבלוע את המילים בחזרה כי אני מבועתת.

אני מרגישה כאילו ראיתי רוח רפאים. אני מרגישה את החרדה מטפסת לי בכל הגוף. דורכת על כל רגש חיובי בגוף שלי והופכת את הכל לסערה של רגשות קשים. הסרטון נגמר כבר מזמן, אבל האזעקה המוקלטת עוד מנגנת באוזניים שלי ואני עוד רואה מול הפנים שלי את העיניים שלי בתור ילדה קטנה. הבעתה בעיניים שלי הקטנה לא עוזבת אותי. אני סופרת נשימות, אבל הפעם זה לא מרגיע אותי. אני כבר לא שומעת כלום. איבדתי קשר עם המציאות. רוני מנסה להחזיק לי את היד, אני קולטת מבטים מוזרים מסביבי. אני קמה ואני לא יודעת למה. מרגישה מעורערת…

אני יוצאת מהאולם. אף אחד לא עוצר אותי. או שאולי מישהו ניסה, אני לא יודעת. אני יוצאת ואני הולכת. הידיים שלי רועדות ואני מרגישה דרכן את הדופק שלי. דמעות עולות בעיניים שלי ואני מרגישה שאני עומדת לקרוס. עולים לי בראש תמונות. תמונות שלי רצה לממ"ד, תמונות של כל המשפחה עומדת עם מזוודות ופחד בעיניים, רעשים של אזעקות וצרחות עוד מצלצלים לי באוזניים. אני נושמת עמוק אבל משהו תקוע בגרון שלי. אני מוצאת את עצמי יושבת על ספסל מוזר באמצע הפארק שאני לא יודעת איך הגעתי אליו. הרגליים שלי כואבות והפנים שלי רטובות מדמעות. אני מעיפה מבט בטלפון שלי ויש לי 16+ שיחות שלא נענו, אבל אני מתעלמת ומכבה את הטלפון. אני מנסה לחשוב צלול אבל כל מה שעובר לי בראש זה פלאשבקים לתקופה שלא זכרתי בחיים.

אני זוכרת בית אחר, ואותי רצה ומשחקת בו. אני זוכרת גן שעשועים ואני זוכרת חיוך וצחוק ואנשים ושירים. אני זוכרת. וזה כל כך זר לי, זה כמו לפתוח את הספר של החיים שלך בפרק שבחיים לא ביקרת בו לפני, ואת פותחת ופתאום את רואה הכל. הדמעות זולגות לבד.

ואז אני נזכרת בעוד דברים. זוכרת לשבת בממ"ד רועדת, מלמולי תהילים מהמשפחה ושיחות חנוקות, תחושת חוסר אונים כשאני רואה את בגדיי מקופלים במזוודה ואין לי את ההבנה למה או איך.

אני יושבת על הספסל ומחבקת את הברכיים שלי. מין תחושה כזאת שהלב כל כך כבד שהגוף לא יכול להחזיק אותו. לא מבינה וכועסת על עצמי כי איך יכולתי לשכוח משהו כל כך גדול וקשה. לאט לאט אני מבינה שאולי אני לא זכרתי, אבל הגוף שלי בהחלט זכר.

הרגשות והמידע החדש כבד עליי מדי. ואיך בכלל ממשיכים הלאה אחרי שנשבר לך הלב? אני מרגישה שאני חווה את כל הטראומה מחדש. איך חיים עם הכאב הזה, עם הפחד, עם החרדה? ואולי אי אפשר בכלל כי עובדה שבלי לדעת למה אפילו לא הצלחתי. הכאב והפחד הצליח להיכנס לחיי גם אם לא הבנתי ממה אני מפחדת. אני עוצמת את העיניים שלי ובפעם הראשונה בהרבה זמן אני לא רואה תמונות או הבזקים שאני לא מבינה. יש רק חושך. ושקט.

אני הולכת ברחוב ושוב מרגישה עצובה ומבולבלת. הצעדים שלי כבדים. אני חוזרת לבית ספר כי אני לא יודעת לאן עוד לפנות. אני לא רוצה לחזור הביתה. לא כרגע. אני נכנסת לבית ספר והוא ריק. אני שומעת את הצעדים שלי מהדהדים במסדרון הריק. אני עולה לאולם שבו היה את הטקס. האולם כמעט ריק. הכיסאות מאורגנים בצדדים ויש רק מישהי אחת ליד המחשב שמנתקת אותו מהמקרן ומזמזמת לעצמה. אני מתקדמת לכיוונה והיא מחייכת אליי. אני לא יודעת איך להגיב אז אני פשוט מחייכת באי נוחות.

"אפשר את המחשב?" אני שואלת בקול שקט. "אני רוצה לשלוח לעצמי את המצגת."

האישה מחייכת ואני נעה באי נוחות. "בשביל זה חזרת עד לפה?"

החיוך שלה מעצבן אותי כבר. אני לא מגיבה ומחכה שתתן את המחשב.

"אני נעה." היא אומרת. "באתי לדבר היום בטקס."

אני מהנהנת ומבינה באיחור שהיא מצפה שאני אגיד גם את השם שלי. "אור." אני מפטירה במהירות.

"ראית משהו שלא ציפית לראות?" נעה שואלת. אני לא צריכה להנהן, היא רואה את התשובה בפנים שלי.

"לא ידעתי שאני זוכרת בכלל." אני פולטת.

"גם אני לא זכרתי הרבה זמן." נעה מחייכת. "יש למוח שלנו נטייה להדחיק דברים כשקשים לנו. אבל אי אפשר לברוח מהפחד, או מהעבר, או מהטראומה. "

"אני מניחה." אני אומרת. ושוב מנסה להתקדם לכיוון המחשב.

"הייתי חיילת במלחמת חרבות ברזל, אור. אני מבינה מה זה לא לרצות לזכור. אני מבינה מה זה לרצות לברוח מהכאב ומהזיכרונות הקשים. אני יודעת מה זה עצב."

"ומה את עושה עם זה?" אני שואלת והקול שלי נחנק. "פשוט חיים עם הכבדות והפחד הזה?"

"כן ולא." נעה מביאה לי את המחשב. "לומדים לחיות עם זה גם אם זה נראה הדבר הכי קשה בעולם. את לא היחידה שבורחת מהרגשות ומהעבר שלך, את לומדת לחיות עם הפחד ועם הקושי."

אני מחזיקה את המחשב ונעה יוצאת משם ומשאירה אותי עם המחשבות שלי.

אני יושבת שם כמה דקות ואני רואה מהחלון שמחשיך בחוץ. אני מדליקה את הטלפון וחושבת על זה שבטח מחפשים אותי. אני יודעת שאני לא יכולה להיעלם לנצח, אבל אני לא רוצה לצאת מהבועה הזאת שיצרתי לעצמי.

הרמתי את הטלפון וראיתי מלא הודעות. נכנסתי להודעות מרוני ראשונה.

איפה את? תגידי ואני באה.

כתבתי לה שאני באולם והחזרתי את הטלפון לרצפה. כעבור חמש דקות שמעתי צעדי ריצה ורוני נכנסה. רעדתי ונמסתי לתוך חיבוקה. אחר כך היא התנתקה והסתכלה לי בעיניים. לא ידעתי איך להתחיל לספר משהו שאני עצמי לא מבינה עד הסוף. אז לא דיברתי. שתקנו ביחד. והיה בזה משהו מנחם.

"נזכרתי." אמרתי. ורוני לא שאלה עוד כלום, לא ביקשה שאפרט. ידעתי שעוד אבוא ואדבר איתה אבל לא כרגע.

הלב שלי עדיין כאב, הראש שלי עדיין היה עמוס. ידעתי שזה לא ייעלם מחר ואולי גם לא עוד הרבה זמן. יהיו עוד לילות קשים, עוד רגעים שהאזעקה והפחדים יחזרו לי לאוזניים משום מקום. אבל לפחות עכשיו אני יודעת למה. נוכחותה רוני שם איתי הרגישה כמו עוגן שהחזיק אותי בהווה ולא נתן לי להיסחף לגמרי אל העבר.

"רוצה ללכת הביתה?" רוני הציעה.

הנהנתי.

ויצאנו החוצה. השארתי את המחשב שם. לא הייתי צריכה לראות את התמונה שלי הקטנה בממ"ד עוד פעם כדי לדעת שהילדה הזאת עם העיניים המפוחדות היא חלק ממני לתמיד.

יצאנו החוצה. האוויר הקר הכה בי.

אחת. שתיים. שלוש. נשמתי. ואז המשכתי ללכת.

עד כמה אהבת את היצירה?