סיפורו של נגיףניצן פרידמן
ישש נועם (11) צעקה, אמא בדיוק קנתה כרטיסים לסופרלנד!!!
כל כך חיכיתי לזה, ועוד ביום העצמאות!!
עוד שבועיים וחצי נעשה את מה שתמיד חלמתי עליו, ללכת לסופרלנד.
יואב אחיה הקטן של נועם בן השמונה גם התרגש נורא.
שירה אחותה של נועם (15) הייתה כבר כמה פעמים בסופר לנד
(עם חברות , עם סבתא וסבא, עם אמא…)
אבל כמובן שהיא גם התרגשה כי מי לא אוהבת את הסופרלנד?
לפתע ,כשבוע לפני ההמולה, ההורים מקבלים הודעה על זה שאיזה זן מוזר בצורת כתר הגיע לארץ ולעולם, ואיש עוד לא יודע כלום עליו, אבל הוא מסוכן.
נועם לא ממש הבינה, היא חשבה שכתר זה דבר טוב ויפה, מה פתאום מסוכן??
שלושה ימים לפני הסופרלנד העולם כולו מקבל הסברים: המדענים אומרים שקוראים לזה קורונה, והקורונה היא מחלה מידבקת מאוד.
אם יש מישהו חס וחלילה שלא מרגיש טוב לא ילך לעבודה, לבית ספר, לגן…
אסור להתקהל יותר מעשרים איש ביחד בחלל סגור.
רגע, אמא, אז מה עם הסופרלנד? שואלת נועם.
אמא עונה לה שהיא לא יודעת והיא מקווה לטוב, אבל הנסיעה כנראה תתבטל.
מה???? זה לא פייר, למה דווקא עכשיו יש את הקורונה??
ביום העצמאות הם חגגו בבית, כי הם פחדו לנסוע לסבתא ולסבא והם לא רצו חס וחלילה לסכן אותם.
פתאום נשלחה הודעה לכול הארץ: אסור לצאת מהבית יותר משני קילומטרים, אם המשטרה תתפוס אנשים שלא מקשיבים לחוק, יקבלו קנס של 5000 שקל!
מה סגר עכשיו?? תכננתי להיפגש עם חברות! התעצבנה נועם, קיוויתי שאם ביטלו לנו את הסופרלנד אז לפחות אני אוכל להיפגש עם חברות אבל עכשיו יש סגר??
לפתע קרא אבא בקול: מי רוצה לרקוד קצת ולס?
אתה נורמלי?? צעקו כולם יחדיו.
כן, אני נורמלי, כולנו כאן בבאסה וכול היום השמח הזה מתבזבז בבאסה.
וואלה אבא צודק, אמרה אמא. ובקשר לסופרלנד יש לי רעיון!
מייד כשהקורונה הזאת מסתיימת ישר נקנה שוב כרטיסים לסופרלנד!
רעיון טוב קרא יואב, כן, רעיון טוב, צהלה נועם.
שבועיים לאחר יום העצמאות, הקורונה נכנסה לחיי היום יום של רוב העולם.
אוף, אמא, נמאס לי כבר מהמסכה המציקה הזאת! ולחשוב שפעם קנאתי ברופאים שהיו לובשים את זה.
אני יודעת, אמרה אמא, אבל ככה נשמור אחד על השני ובעיקר על אלה שיש להם מחלות רקע או אנשים מבוגרים.
בואו נקווה שלא יקרה כלום לסבא וסבתא!!
וכך לאט לאט אחרי שנה וחצי של קורונה אנשים לא זוכרים מה זה בלי קורונה!
יום אחד, נועם פותחת את הדלת אחרי הבית ספר ורואה את אמא בוכה.
מה קרה? שואלת נועה בבהלה.
סבתא נדבקה בקורונה, היא בטיפול נמרץ, חייבים להתפלל עליה היא אומרת בבכי.
למחרת בבוקר נועם מבקשת מחברותיה להתפלל על סבתא שלה, והן מסכימות כמובן.
בערב התברר להם שסבתא נפטרה.
כול השבוע שלאחר מכן נועם לא זכרה רגע אחד ששמחה בו.
היא פשוט לא האמינה למה שקרה, היה לה ממש ממש קשה עם עצם העובדה שסבתא שלה לא בין החיים.
כעבור שבועיים של בכי נועם התחילה להירגע ולהבין שהיא צריכה לומר תודה על זה שהיא חיה ונושמת וכך להעריך את מה שיש.
בקיצור כול המשפחה לאט לאט התאוששה.
נועם מודה שכל האירועים האחרונים היו לה קשים אבל מוכרחים להמשיך הלאה. היא מאמינה שסבתא מסתכלת עליה בגאווה מלמעלה ושכל מה שקורה לנו – הכל לטובה.
