הבחור חסר השם וחסר ההגדרה הרשמית הסתובב בשוק העיירה הקטנה. כמובן, הוא לא בדיוק הסתובב במעגלים מושלמים, או אפילו אליפטיים; הוא עבר מדוכן לדוכן באופן מזגזג למדי, אך מי אני שאעמוד מול מטבעות לשון שנאמרו הרבה לפני בואי ויהגו גם הרבה אחרי לכתי, עד בא האפוקליפסה.
בכל אופן, לבחור בלי השם ובלי ההגדרה הרשמית לא הייתה, ובכן, הגדרה רשמית. הוא לא היה משהו מסוים. הוא היה בעל גובה ממוצע, שיער חום רגיל, עיניים בצבע תכלת, אבל לא מדהימות או מבריקות כמו העיניים של האנשים ברומנים מהמאה ה-18. למעשה, גם לגילו לא היה הגדרה מדויקת. הוא לא היה באמת בחור, הוא היה בגיל הזה שבין גיל ההתבגרות לבגרות, עוד לפני הפיכתך לבחור, אבל בהיותך כבר איש בזכות עצמך, למרות שאתה בעצם שום דבר עדיין. בכל אופן, מכיוון שלכתוב סיפור שלם על הלא-בחור חסר השם וחסר ההגדרה רישמית יהיה מסובך למדי, אז לעת עתה נקרא לו ארן.
הדבר היחיד- אם כי הבולט למדי- שהיה יוצא דופן בארן הייתה העובדה שעל כתפו ישב עורב קטן בעל שש רגליים לא שימושיות, ועל ידו טיפסו משפחת עכברים קטנה שכללה עכבר, עכברה ועכברון. עכביש שחור קטן ניסה להשתחל לשערו, ונחש קטן השתחל לתוך מגפו השמאלי. סביבו השתרכה תהלוכה מעניינת למדי שכללה, בין השאר, כלב, חתול, ויצור כלאיים בין כלב לחתול בעל פרווה שחורה עבה וקרני צבי קצרות.
התהלוכה הזו הדאיגה את ארן; זה לא שהוא לא חיבב חיות. לא, ממש לא. זה פשוט שבדרך כלל, הן לא חיבבו אותו, כלומר, עד לפני כמה ימים. ארן מצא את עצמו לפתע תחת התקפה של ציפורים, יונקים, חרקים ושלל בעלי חיים מכל סוג ומין. ולא בדיוק היה לו מה לעשות נגד זה. כמה שהוא לא ניסה להבריח אותם, זה לא עבד. אז הוא נאלץ לצאת לעולם כאשר הוא נראה כמו כל אותם הודים שמכשפים בעלי חיים, או לפחות כמו מכשף ממוצע.
אבל בסך הכול, חוץ מהתהלוכה המשונה במעט הזו, העיירה הייתה שלווה לחלוטין, בלי שמץ סימן לכך שמשהו לא צפוי או מסתורי יכול לקרות.
ומכיוון שימים כאלו לא יכולים להמשך ככה הרבה זמן, לפתע ילד קטן חצה במהירות את השוק. אחריו רדפו שלושה בחורים גדולים ממנו בהרבה (הם היו בחורים-של-ממש), אחד גבוה, אחד נמוך ואחד סתם. פניו של הילד עטו מסכת בעתה והוא התנשף במהירות. הוא לא עצר לומר סליחה כאשר הפיל (לא בטוח שלא בטעות) את דוכן התפוזים.
אילו ארן היה גיבור בסיפור כלשהו, הוא וודאי היה אוזר אומץ ומציל את הילד. אילו ארן היה גיבור בסיפור אמיתי כלשהו, הוא מן הסתם היה מבין שאינו אמיץ כמו שגיבור אמור להיות, והיה בורח לסמטה הקרובה. אבל, מאחר שסיפורנו נמצא בדיוק באמצע המרווח שבין סיפור דמיוני ואמיתי, ארן לא עשה שום דבר. הוא פשוט קפא במקומו. הוא המשיך לעמוד באמצע הרחוב ללא תנועה, ואף ללא נשימה, שכן דמויות בספרים לא נושמות עד שמצוין בפירוש שהן עושות זאת. הבעיה היא, שלעמוד באמצע רחוב בעיצומו של מרדף יכול לעורר בעיות כלשהן. ואכן, הילד הקטן נתקע ישירות באופן חזיתי ומרשים ביותר בפניו של ארן.
"תודה, אדוני. מקרב לב, אדוני" גמגם הילד בבעתה.
ארן לא הגיב, כמובן.
"אדוני, הקוסם הגדול של האיים האבודים, אדון הנשרים, ומלך הרוחות אשר נושבות לכיוון דרום מערב?"
אין תגובה.
"אדוני?" שאל הילד בחרדה.
"אדוני, אתה נושם בכלל?"
ומכיוון שברגע זה הוזכרה עובדת היותו נצרך לנשימה, לארן חזרה יכולת התנועה החיונית כל כך להתפתחות אבולוציונית.
"הי, הי, ילד! אתה רואה בכלל לאן אתה הולך?" קרא ארן. בקול רגיל, לא זועם מידי, אבל עצבני בדיוק כפי שאדם עצבני כאשר מישהו נתקע בו חזיתית באופן מרהיב.
"ס-ס-סליחה, אדון דגול, שר הדרקונים," מלמל הילד.
"שר הדרקונים?" ארן הרים גבה (גבה מטאפורית. כמרבית האנשים, הוא לא באמת היה מסוגל לעשות זאת).
"כן, כן, נכון, אדוני.. אומרים שאתה ידוע גם בענוותך הגדולה, אדוני…" השיב הילד בראש שפוף.
ארן הגיב בשיעול נבוך. "אני חושש שאתה מתבלבל ביני לבין איש אחר, רב מג כלשהו".
"א-אבל", גמגם הילד בהתלהבות ילדותית, "החיות שלך- הן, הן בדיוק כמו שמספרים על החיות של הקוסם הגדול של האיים האבודים, שר הדרקונים, רב המג הגדול באושיאר וזה שגילה את כל 15 העלים הגדולים!"
"אלף, הן ממש לא החיות שלי. בית, מי זה בכלל-" ואז באותו רגע הכתה בו ההבנה שהבריונים הפסיקו לרדוף אחרי הילד, שהרי הוא משוחח איתו שיחת נפש באמצע הרחוב. וכמובן שבאותו רגע הוא גם זיהה את הסיבה לכך.
התהלוכה החייתית שלו נטשה אותו לטובת עיסוקים לוחמניים יותר. החתול והכלב תקפו יחדיו את הבריון הגבוה; יצור הכלאיים נלחם מול הנמוך. משפחת העכברים, העכביש והנחש דילגו בין רגלי הבריונים ועשו שמות ככל שממדיהם הקטנים הרשו להם. אך- אבוי- שני בריונים (זה הנמוך וזה של הסתם) הצליחו להשתלט בינתיים על יצור הכלאיים. מצבו של היצור היה מסוכן. ארן זינק כדי להצילו. באמצע הדרך הוא קלט שאין בעצם סיבה להציל יצור כלאיים מוזר כל כך, אבל אז הוא ניזכר שהעלילה כבר הפכה בינתיים לסיפור, כך שלא הייתה לו הרבה ברירה. הוא רץ, וצעק במלוא השנינות, "הי, אתם, תעזבו אותו! שניים על אחד זה לא חוקי!"
אך הבריונים רק הגיבו בגיחוך מרושע ככל שניתן לדמיין, והנמוך השיב בלעג, "חוקים אינם מעניינים אלא את אנשי החוק, אנשים בעלי צווארון לבן ואנשים בתור לסופרמרקט, בחור".
"אני לא בחור!" ארן נזעק להציל את כבודו. "אני בסך הכול בגיל חסר הגדרה!"
"מה שתאמר, בחור", השיב הבינוני באיטיות מכוונת, תפס את יצור הכלאיים בזנבו והחל לנופף בו. "עזוב אותו!" קרא ארן. "אם רק תתפוס אותו," צחק הבינוני ברשעות, והעיף את היצור לשמיים.
"א-אבל כוח הכבידה!" צווח ארן. "החוק שמכריח דברים להישאר על פני כדור הארץ!"
"כבר עברנו על זה," אמר הנמוך. "חוקים אינם מעניינים אלא את אנשי החוק, אנשים בעלי צווארון לבן ואנשים בתור לסופרמרקט".
פניו של ארן חרו מכעס. עיניו ירו ברקים. שערו סמר, ואוזניו החלו להעלות עשן. ובקיצור, קרו לו כל אותם תהליכים פיזיולוגים המאפיינים את הגיבורים ברומנים.
ארן הסתער על שני הבריונים. (וכמובן, שבאותו הרגע גם השלישי הצטרף לקטטה. בריון שכמוהו לא ישחית את זמנו עם כלבא ושונרא). הם תקפו יחדיו בחזרה. ארן בעט, נשך, משך בשיער, בעט שוב, נתן אגרוף, התגלגל גלגול גמלוני רק בשביל האוירה, נתן עוד אגרוף לקינוח ואז הכלב הצטרף אליו והכניע לבדו את שלושתם ארצה.
"אז למה לא עשית את זה קודם?" שאל ארן את הכלב.
הכלב משך בכתפו באופן כלבי ביותר.
ובאותו רגע, (אילו הייתם בקיאים בסיפורים, הייתם וודאי יודעים ששלוש זה מספר קסום מדי; ולכן עצם היות מספר הבריונים שלוש מחייב את כך שהם לא היו בריונים. ולכן,) שלושת הבריונים החלו לפתע לדבר כאיש אחד. "שחרר איתנו!" קראו. "אנחנו בסך הכול ביריוני רחוב פשוטים, לא שום דבר יותר מזה!"
"תעבדו על מישהו אחר," אמר-רטן ארן.
"טוב, בסדר," נכנעו השלושה במקהלה. "אנחנו באנו מטעם איגוד הקוסמים הבינלאומי. מכיוון שהוכחת יכולות קסם מספקות, אומץ לב וכו', הרי אנו מעניקים לך בזאת את המטה הזה. בהצלחה. ללמידה עוד על המטה, היכולות שלו והפיצ'ר המגניב שלו שמייצר גלידה בטעם טונה מקורמלת, תיכנס לאתר wizardstaff.com". ואז, בפוף חרישי, נעלמו שניים מהם. "הפיצ'ר עם הגלידה נוראי," אמר האחרון, ונעלם בפוף, אבל עם נצנצים שכתוב עליהם "מזל טוב, נסיך נולד".
"אתה רואה?" דילג אליו הילד בחיוך. "אתה באמת מכשף! כמו שאמרתי! ורק אתה לא הבנת מי אתה!"
ארן חש שכבודו שוב בסכנה, ולכן מיהר להבהיר שלא, וודאי שידע, רק פשוט שהעמיד פנים מסיבות השמורות עם המכשפים ושאין לומר אותם לעמי הארצות.
"מה שאתה אומר," קרא הילד ורץ משם עם מבט זחוח, כדרכם של ילדים.
"אז, אממ," ארן התקרב למטה ודיבר אל עצמו. "אני אמור כאילו, לקחת אותך? ואיך בדיוק כל הסיפור הזה של מכשפים עובד? ומה הסיכויים שבאמת תענה לי?"
"שמעתי אותך!" צעק הילד, שכדרכם של ילדים נשאר לצוטט.
ואז המטה התחיל לדבר. "מכשף? מכשף?? אתה חרש או מה? אתה קוסם. ק-ו-ס-ם! שמעת אותי?" הוא רטן.
אין צורך לתאר מה הייתה האינטונציה של התגובה של ארן.
או, בעצם, של הקוסם. עכשיו, כשהוא קיבל תפקיד, שוב אין צורך להשתמש בשם המושאל הזה, ארן.
