סכנה- כאן בונים! / מעיין יחיאל

אני גר באשקלון ולומד בכיתה ו' בבית ספר שנמצא במרחק של מספר שכונות מביתי.                  את הדרך אני מבצע מידי יום, מאז היותי בכיתה א' בתחבורה הציבורית באוטובוס שיוצא משכונתי ומגיע בסוף המסלול לשכונה בה נמצא בית הספר.

ביום חורפי אחד, סיימתי את לימודי בשעה מאוחרת ופניתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס הקבועה , ממנה אני עולה לאוטובוס המוביל לביתי. הוצאתי מתיקי את כרטיס הניקובים של הנסיעות ולפתע אני מגלה שכל הכרטיסיה מנוקבת ולא נשאר לי אפילו ניקוב אחד בשביל לחזור הביתה. כסף לא היה לי, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי לבקש מנוסעים שעלו באותה עת לאוטובוס שישלמו עלי, או לבקש מהנהג שיאפשר לי לנסוע ואחזיר את הכסף מחר, אבל הייתי ביישן, מאוד ביישן. אני עומד מול פתח האוטובוס מתלבט איך לבקש עזרה, בינתיים חלף הזמן ודלת האוטובוס נסגרה מול עיניי, והנהג התחיל את נסיעתו בלעדיי וכך נשארתי בתחנה כשאני אובד עצות.

התלבטתי האם להמשיך בדרך או להמתין לאוטובוס הבא שאמור להגיע בעוד כשעה ומה יהיה אז חשבתי, אני שוב אתבייש ואצטרך לראות את דלתות האוטובוס נסגרות מול עיניי.                                                                                                                                                החלטתי לחזור ברגל הביתה , הכרתי את הדרך וידעתי שתארך זמן . החלטתי לצעוד בדרך המוכרת לי תוך כדי שאני חושב על כך שהיום קצר ושחייב אני למהר ולהספיק להגיע בשעות האור הביתה. הלכתי מהר. תוך כדי הצעידה חשבתי איך אוכל לקצר את הדרך הביתה.                                                                            התלבטתי האם כדאי לי לקצר דרך השכונה החדשה שרק התחילו בבנייתה או להמשיך בדרך המוכרת לי. ידעתי שהוריי ידאגו ולכן החלטתי שאקצר וכך אספיק להגיע בזמן.

נכנסתי לאזור הבנייה של השכונה החדשה, הדרך הייתה משובשת מאוד, מסביבי אבנים וברזלים וחומרי בנייה פזורים. ליבי הלם בפראות. הייתי לבד. פחדתי מאוד, הרגשתי שסכנה עלולה להפתיע אותי בכל רגע, אבל המשכתי בדרכי.

לאחר מספר דקות נשמעו נביחות מרחוק שהתחזקו ככל שהמשכתי בדרך. הפניתי מבטי. מרחוק, ראיתי דמות שחורה וגדולה שמתקרבת לעברי ונובחת בקול רם ומפחיד , זה היה כלב אימתני שרודף אחרי ואחריו ארבעה כלבים שהצטרפו אליו. כל שנייה שעוברת הם מתקרבים יותר ויותר. הייתי בהלם והרגשתי בסכנת חיים אמיתית ורק לאחר כמה שניות התעשתתי והתחלתי לרוץ והם בעקבותיי.

במנוסתי, רצתי מהר ככל שיכולתי. התחלתי להתעייף , וריצתי הואטה , אני אחד והם חמישה כלבים גדולים עם שיניים חדות נובחים בקול חזק ומבעית.

הרגשתי חסר אונים ובמצוקה גדולה והרגשתי שדבר נורא עלול לקרות.

אחרי שלא נותרו בי כוחות לרוץ, התייאשתי. הבנתי שאין ביכולתי לעשות דבר, הכלבים נובחים ומאיימים ואני עומד עייף מהריצה בבהלה ובפחד. בכל גופי עוברת צמרמורת.

עצרתי, הסתובבי לעבר הכלבים שחשפו שיניהם למולי, הם היו במרחק מטרים ספורים ממני קרובים לנעוץ בי את שיניהם החדות, נשאתי את ידיי לשמיים וצעקתי בקול רם.

ש       מ       ע          י       ש       ר       א       ל

לפתע הכלבים עצרו את ריצתם , הפסיקו לנבוח , הסתובבו  והתרחקו ממני בריצה קלה. פלטתי אנחת רווחה.

הרגשתי שניצלתי בזכות המילים הקדושות אותן זעקתי מתוך אימה והקב"ה שמע את זעקתי.

מאז התרחש הסיפור, חלף זמן רב מאוד, בגרתי והיום אני בעצמי כבר אב לילד בגיל בו הייתי כשהתרחש האירוע. אינני תושב העיר כבר שנים רבות אך אימי עדיין גרה בעיר וכשאני בא לבקרה אני נוסע דרך אותה שכונה בוחן את בתיה שכבר התיישנו ונזכר בנס שנעשה לי.

"ברוך שעשה לי נס במקום הזה"