עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח /עטרת פלסר

אָז פָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנַסְתִּי.

נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ עוֹלָם חָדָשׁ

יָפֶה וְתָמִים עַל פָּנָיו.

אֲבָל מִי רוֹאֶה מָה בֶּאֱמֶת עַל פָּנָיו,

שֶׁיֵּשׁ מַסֵּכָה עַל פָּנָיו?

וַאֲנִי תְּמִימָה, בְּטוּחָה בַּטּוֹב שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁנִּכְנַסְתִּי אֵלָיו.

וְגַם כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה מַמָּשׁ בָּעֵינַיִם שֶׁלִּי,

שֶׁפֹּה יֵשׁ אֵיזוֹ אֲדִישׁוּת מוּזָרָה,

וְהַבָּעָה שֶׁלֹּא תּוֹאֶמֶת אֲמִירָה,

עֲדַיִן אֵין לִי נוּרָה אֲדֻמָּה.

וְאוּלַי בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת יֵשׁ, אַךְ אֲנִי שְׁבוּיָה בְּיָפְיָהּ שֶׁל הַמַּסֵּכָה.

אָז אֲנִי חוֹבֶשֶׁת עָלַי גַּם אַחַת כָּזוֹ.

חֲסִינָה, מַרְשִׁימָה.

אֲבָל מַרְגִּישָׁה שֶׁלִּי הִיא לֹא נְכוֹנָה.

אָז מַתְאִימָה לְעַצְמִי אַחֶרֶת,

וּבוֹחֶרֶת אֶת הַקְּלִילָה וְהַכֵּיפִית,

וְגַם הִיא לֹא בְּדִיּוּק מַתְאִימָה.

הִיא קְצָת מְצַמְצֶמֶת אוֹתִי.

וְאָז מַכָּה בִּי הַהֲבָנָה, שֶׁאֵין יוֹתֵר טוֹב מִמִּי שֶׁמִּתַּחַת לַמַּסֵּכָה.

וְאוּלַי זֶה שֶׁאֶתְיַחֵס בְּלִי מַסֵּכָה לָאֲנָשִׁים שֶׁסְּבִיבִי,

יִגְרֹם לָהֶם גַּם לְהַשִּׁיל אוֹתָהּ.

וְאָז, אָז הַכֹּל יִהְיֶה עַל פָּנָיו.

עד כמה אהבת את היצירה?