הולך אני במשעולים
נעצר, שוהה כמה רגעים
אני ניצב ולידי ניצבים
שורות שורות של חיילים
עומדים החללים ושותקים
בשתיקתם את החלל ממלאים
וימש מוות.
הולך אני בארץ החיים
מסביבי הקברים
כאילו אני האדמור והם החסידים
כאילו אני המורה והם התלמידים
חיילים אלמונים, חסרי מדים, חסרי בגדים
וימש מוות.
המחלקה עוברת לדוֹם
מול המלך היושב ולרגליו הדוֹם
הפגרים לשבר את המצבות מבקשים
לצעוק, לצווח על המפקד המרשים, חסר הרחמים.
הגופות הרזות חסרות הכל חסרות הקול
שנגזלה מהן הזכות אפילו לנשק את החול
וימש מוות .
החיילים הקשוחים מטילי האימה
חושלו באש השחורה אדומה
מגביהת היד המועלת האיומה
דבר לא יוכל לקחת מהם את הנשמה.
האנשים הרחומים בעלי החמלה
היהלומים היקרים המוסתרים באפלה
בעשן הסמיך של האומה העמלה
דבר לא יוכל לקחת מהם את הנשמה.
הם ההולכים אחרי הנשמה
רוצים לשוב אל העלמה הנעלמה.
הוצלו מאש אך נפלו המימה
דגו לרוב בקרב הארץ שנאלמה
נשמתם לא תעלה השמימה
דבר לא יוכל לקחת מהם את הנשמה.
מרים את מבטי, מתבונן
רגע עוצר ומפסיק להתאונן
ליד הַרֵדוּפִים צומחים הַרְדוּפִים
כאילו נחל שולח בקרבתם ערוצים
את הקברים מקיפים עצים
שולחים בין המצבות שורשים וענפים
אולי את המוות מקיף החיים.
המחלקה עוברת לנוח
מול המלך היושב ולרגליו מנוח.
הגיבורים נופלים, מתכסים, הרבה שואלים ומעט מאוד מבינים
שבתוך עולם הדין הזה, נמצא בעל הרחמים.
תגובה אחת
אני כתבתי את השיר… שמי ינון אליה כמוס