עוללות
עוללים לצל הגפן,
עוללים לרחם השזרה,
והזגים אחיהם
וביתם בין הגדורה.
ביום קיץ הגיע בוצר,
מעלל זכות
צדקה בידו,
משב רוח טלטל הכתף
מעדו הענבים על אדמתו.
אין מי שירוממם מהחול
ובבוא השביעי ינפוש ויקדשם.
קלו הם ממשתבחים אחרים
ויש פוסק שלא זיכה צדקתם.
גילם לא יזהיב עוד,
באהבה וברצון לא חפצה נחלתם.
הגפן והשזרה היו למחזה רחוק
והזג הניתק בזעף היה רק לאדרתם.
ובעת הזו היו העוללות
בנים לרואה הצלם
ובנים – לרחמיו.
