על ארבעה גיבורים דיברה המדינה / אלינור גדג'

על ארבעה גיבורים דיברה המדינה: אחד תם, אחד משתעשע, אחד חכם ואחד שאינו יודע לשאול

מיקום: לא ידוע – ליד גבול ישראל. שעה: לא ידוע – אחרי חצות

אני מחייך, כי למה להיות בעצב?! אני לוקח עוד שחטה מהסיגריה. כי למה לא? ארגיש את סרטן הריאות רק יותר מאוחר. אני לוקח לגימה גדולה מהבקבוק. אין לי מושג איך הגיע אלי ואיזה אלכוהול זה? אבל הוא חזק! אני מכווץ את הפנים באי נוחות. כמה שתיתי? אני לא מצליח לראות בבהירות מה כתוב על הבקבוק ולבסוף מוותר, כי מה הטעם? יש לי מתנה חד פעמית של חיים אז עדיף ליהנות מכל רגע ולא לבזבז זמן על בקבוקים מיותרים.

אני מתקרב אל החברים שלי שמעשנים בחיוך ובצחוק. הם מדברים אלי אבל אני לא שומע בגלל המוזיקה. הצורה שבה הפה שלהם זז מצחיקה אותי. אם איזה חברים טובים נתקעתי. פתאום מישהי נתקעת בי בגב, זו בחורה יפה והיא נראית מפוחדת במיוחד, אני מחייך את החיוך הכי קסום שלי אבל לפני שאני מצליח לומר משהו היא דוחפת אותי ורצה במהירות לכיוון השני. אני מביט מבולבל לכיוון אליו הלכה ואני פונה לחברים שלי לשאול אותם אם הם הבינו מה איבדתי בקסם שלי שבחורות בורחות ממני ככה. להפתעתי רובם כבר לא נמצאים על הספסל חוץ מרן ששוכב עליו בעיניים עצומות. למה הוא התעלף? איזה חומר הם נתנו לו?

אני מחליט ללכת לחפש אותם ולתת להם כמה מכות, כי מתחשק לי לפרוק עצבים ובגלל שהפקירו ככה את רן. אני מסתובב לאט כי הראש שלי כואב מאלכוהול, ואני שוב מופתע לראות את הרחבה כמעט ריקה. אני די בטוח שלפני חמש דקות היה פה קהל מטורף, אבל אז רעש חזק מחריש את האוזניים שלי ואני מחזיק בראש שלי כדי לא להתמוטט. המוזיקה קורעת לי את עור התוף. אני מרים את הראש ומחזיק את עצמי חזק כי קשה לי לראות בבהירות. יש מופע זיקוקים מולי ויותר מעשרות זיקוקים נשלחו בו זמנית. אני מביט לצדדים כדי לראות אם מישהו מתלהב כמוני, וכן יש כמה שכמוני מחייכים וצוחקים כמו מסוממים למראה הזיקוקים שארגנו לנו. אני מחפש את החברים שלי ולא מוצא. מישהו מושך אותי ואני נדחף לרכב שמתחיל לנסוע במהירות ומפסיק לשים לב למה שקורה סביבי.

מיקום: יישוב בעוטף. שעה: 6:28

אני לא טיפש, אני יודע שאבא ואמא מסתירים ממני משהו. אני פשוט לא יודע מה. אולי כל הרעשים הצורמים שהעירו אותנו הם לא רק שעונים מעוררים? כי שעון מעורר לא נשמע בדרך כלל כמו רעש של מכונית משטרה.

אולי זה משחק המחבואים שהם המציאו? אני רק בן 6 וכבר יודע שמשחק מחבואים משחקים רק בגבולות בית הספר, כולם יודעים את זה! איך אבא ואמא לא יודעים? וגם ידוע שאסור לכל המשפחה להתחבא יחד. על כל אחד להתחבא לבד כדי להקשות על מי שמחפש. וגם להתחבא כולם בחדר שלי זה לא רעיון טוב. כולם במושב יודעים איפה החדר שלי והם ימצאו אותנו בקלות.

אבא מזיז את הארון שלי על הדלת ואני תוהה למה הוא עושה את זה? "אבא, זו רמאות להתחבא כולם יחד! אנחנו לא ננצח במשחק ככה. צריך שכל אחד יתחבא לבד!" אני מסביר לאבא את חוקי המשחק אבל אבא לא נראה מתרשם במיוחד, הוא פונה אלי ומביט לי בעיניים. "זה משחק קצת שונה ממחבואים ואפשר לנצח בו רק יחד", הוא אומר וחוזר להזיז את הארון שלי לדלת. אני מביט בו קצת מבולבל, כי איזה מין משחק זה? אז אני פונה לאמא שתמיד יש לה תשובה להכל.

"אמא" אני שואל אותה בלחש בזמן שהיא מניקה את התינוקת. "במה משחקים עכשיו? למה היה רעש מוזר? ולמה אנחנו מתחבאים בחדר שלי ולא שלכם? החדר שלכם הרבה יותר שווה".

אמא מחייכת אלי ועונה: "זה בסך הכל בדיקה של הצבא. אתה אוהב את הצבא, נכון?" אני מהנהן בהתלהבות. אני אוהב את החיילים ואני בעצמי רוצה להיות חייל. יהיה לי רובה ואני אגן על אבא, אמא ואחותי.

"הצבא עושה משחק קטן כדי לוודא שאנחנו הצבא הכי חזק בעולם". אני מחייך – זה נשמע משחק יותר מגניב ממחבואים. "כרגע אנחנו פה ומחכים בשקט שהצבא יבוא, בסדר מותק? עכשיו לך תעזור לאבא להחזיק את הדלת. זה גם חלק מהמשחק".

אני מהנהן ורץ לעזור לאבא. הוא מודאג ומחזיק חזק את הדלת. "אבא זה רק משחק, למה אתה כל כך מודאג?" אני שואל אותו ואבא מחייך אלי חיוך לחוץ. " אתה צודק, אני לא צריך להיות לחוץ עוד מעט הצבא יגיע והכל יהיה בסדר".

מיקום: יישוב ביו"ש. שעה: 8:35

בוקר שמחת תורה. יש יום יותר מלא קדושה ושמחה? שבע הקפות לפנינו והילדים בבית הכנסת כבר מלאים בסוכריות. הילדים שלי מתרוצצים ועושים רעש אבל אני מחייך ונשען בנוחות על הכיסא.

חזרתי לפני שבוע מהבסיס כדי להיות עם המשפחה בחגים. אני אבא גאה ומאושר לשני ילדים. קשה להיות איש צבא עם משפחה, אבל אני לא מתחרט על הבחירה הזאת בחיים. אני נותן למשפחה שלי ולעוד אלפי משפחות אפשרות לחיות בביטחון כשיש צבא שתמיד מגן ושומר עליהם.

לפתע באמצע התפילה נשמע קול של טנדר חונה במהירות. אני מביט בחלון בחשש אבל לא מצליח להבחין בכלום ולפני שאני קם נקישה חזקה נשמעת על דלת בית הכנסת. אני מסתובב ומביט בדלת כמו כל המתפללים. ממתי דופקים פה? החייל שלי נכנס בזהירות ומביט בי במבט רדוף. אני קם מיד ויוצא לכיוונו.

"מה קרה?" אני שואל. אין סיכוי שמקפיצים אותי בחג רק אם מדובר במקרה חמור ביותר. החייל שלי נראה על סף דמעות. "פרצה מלחמה" הוא אומר ואני משותק. איך דבר כזה יכול להיות?

"עזה?" אני שואל בחשש ומקבל תשובה חיובית. "אין לנו קשר עם הבסיס וסרטונים מזעזעים מפסטיבל נובה רצים ברשתות", החייל נראה מזועזע מדבריו. "רוץ חזרה לטנדר, אגיע עוד חמש דקות", אני פוקד ורץ לעזרת הנשים. אשתי רואה אותי ומהמבט שלה אני מבין שהיא כבר יודעת.

"זה חמור?" היא שואלת כשהיא מגיעה אלי. אני מהנהן ויודע שיותר מזה אני לא יכול להגיד, כדי לא להדאיג אותה. "שמור על עצמך, אעדכן את הילדים", היא אומרת ואני מבין שהתחתנתי עם האישה הכי טובה בעולם.

"אעדכן את בננו, חתן הבר מצווה", אני אומר לה. היא מהנהנת ומבקשת: "אל תלחיץ אותו. הוא צריך לעלות לתורה בקרוב". אני מוצא את בני ומחבק אותו חזק ואני נאלץ להגיד לו שלא אהיה ברגע החשוב לו בחיים, עליו התאמן יותר משנה.

"אל תדאג אני פה, אתך בלב. אחזור כמה שיותר מהר ונעשה לך מסיבה עם החברים, מה אתה אומר?" דמעות זולגות לו מהעיניים ואני מרגיש נורא. "תעשה את זה כמו גבר. אמא וכל המשפחה פה וכולנו גאים בך. אפצה אותך בענק", אני מבטיח לו.

הוא מחייך עם הדמעות שמפסיקות לרדת. "יאללה, לך להציל את המדינה, אבא". חייכתי זה הילד הגיבור שלי.

מיקום: תאילנד. שעה: 15:17

אני לא יודע. אין לי מושג. אלו שתי התשובות שעניתי לכל מי שדיבר איתי בזמן האחרון. אתה מתכוון להתחיל תואר או להמשיך עוד קצת בצבא? אתה מתכוון להתחתן בזמן הקרוב? אתה לא רוצה זוגיות? טוב לך בתאילנד? אתה מתכוון להישאר לטייל שם עוד הרבה? מה אתה רוצה לעשות בעתיד? תחזור לארץ לחגים?

אבא ואמא יושבים לי על הווריד ומנדנדים לי לחזור לארץ ולהיות עם המשפחה. האקסית שלי מנסה לחזור אלי וטוענת שנפרדתי ממנה בטעות. המפקד שלי מנסה לשכנע אותי לחתום על קבע כי הוא טוען שיש לי עתיד מזהיר בצבא. אח שלי משגע אותי לעשות תואר בטענה שזה חשוב ואני תקוע באמצע תאילנד בחופשה ואין לי מושג לעשות עם החיים שלי.

מי טועה? מי צודק לגבי העתיד שלי? ולמה אני לא מצליח לדעת בעצמי? כל יום בחופשה הזאת אני שואל את עצמי מה לעשות ואין לי פתרון, כי מה אני יכול לעשות כרגע עם החיים שלי – קריירה צבאית? ללמוד תואר? להקים משפחה?

אני נאנח ולוקח עוד שלוק מהקוקטייל. אני נמצא בבר והשעה היא אחת בצהרים בתאילנד, זה אומר שבישראל כרגע שמונה בבוקר וכולם קמים ליום חג. אמא התעקשה שאבוא לחגים אבל אמרתי לה שאני צריך קודם כל למצוא את עצמי ומה שאני רוצה לעשות בחיים.

אני נאנח ומביט בבר הריק בשעמום. למה אנשים לא שותים בבוקר? הראש שלי מתחיל לכאוב. אני פותח את הטלפון מתוך שעמום ולפתע כל מצב הרוח המוזר שלי משתנה במהירות קיצונית לדאגה וכעס. אני לא חושב פעמיים וממהר להזמין כרטיס טיסה לשעה הקרובה. אני משלם במהירות לברמן ורץ לבית המלון לקחת את החפצים שלי. מעולם לא הייתי בטוח לגבי משהו. אולי אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, אבל אני יודע מה אני אעשה למען החיים שלי ולמען החיים של העם שלי.

לא משנה איפה הייתם ב7– באוקטובר, לא משנה איך חוויתם את זה, אתם גיבורים. כל יהודי שחי בזמן הזה הוא גיבור, בין אם הוא גר בעוטף, בדרום, ביו"ש, בצפון, במרכז או בחו"ל. חמאס ביקש להשפיל את היהודים ולגרום להשמדתנו אך אנחנו עם של גיבורים אמיצים, עם הנצח.

"שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנו וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וצבאנו מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם…" 

עד כמה אהבת את היצירה?