האור בשמיים מחשיך, עוד כשש שעות היא תקבל תשובה… שישה חודשים עברו מאז הריאיון והיא כלל לא הייתה בטוחה מה התשובה שתקבל מבית הספר הנחשב. ליבה הלם במהירות גבוהה והיא הרגישה שכל גופה מזיע. כבר חצי שנה שהיא במתח ומחכה לתשובה ההיא, והתשובה- מהי? רק שתי אותיות שישפיעו על המשך חייה. החיים- מבחינתה, היו כהישרדות רבת עוצמה.
את אחת עשרה השנים הללו עשתה רוני בביתה של בת שבע- המטפלת שלה אז, במעון. כל הטרגדיה של סיפור חייה החלה אז, במעון של בת שבע. אז, כשהייתה בת שנה אחת- כך בת שבע מספרת, הייתה נכנסת לשער הגן עם אמא או אבא, מדלגת לעבר הגננת ונפרדת מההורים, משחקת עם ילדי הגן ובתמימות מתוקה שואלת שאלות נפלאות וחכמות שאין כמותן. בת שבע מספרת איך חגגה במעון את יום הולדתה. אך את המשך הסיפור בת שבע מפסיקה לספר, פשוט נעצרת ואומרת משפטים כמו: ” הגיע הזמן ללכת לישון” או: ”האוכל לא יכין את עצמו” ואחר כך, אולי בשביל להרגיע את עצמה מלמלה לעצמה: ”כשהיא תגדל אספר לה”. פעם אחת ויחידה, כשעלתה לכיתה א’, ביקשה רוני מבת שבע שתמשיך לספר לה את הסיפור, אך היא מלמלה לעצמה עוד הפעם את אותו המשפט: ”כשתגדל אספר לה”. מאז רוני לא שואלת את בת שבע את השאלה הזו- אולי בשביל לא להעציבה, או להדאיגה.
והימים? הם עברו והשעות גם כן והשאלה מעסיקה את רוני יותר ויותר… המידע שמוסתר מעיניה מעניין ומטריד את מוחה. ובעיקר השאלה שכל חייה שואלת בינה ובין עצמה: ”איפה אביה ואימה?” בידה תמונה אחת שלהם ואת התמונה- היא שומרת מתחת לכרית במיטתה ובה היא מביטה כל ערב כדי שאם תאבד גם אותה- תזכור את פניהם של הוריה האבודים. היא קיוותה שאולי יום אחד, היא תמצא את המישהו או את המשהו שיספר ויגלה את המידע שהיא מחפשת… בימים האחרונים רוני מרגישה בליבה כאילו בת שבע הצילה אותה, איך? – היא לא ידעה, וכן היא גם לא הבינה את התחושה שחשה עכשיו, פתאום, פשוט באמצע החיים…
ביום חמישי בצהריים, שבוע לפני קבלת התעודות של כיתה ו’, במחצית א’, עלתה בראשה של רוני בפתאומיות השאלה: ”לאיזה בית ספר היא תלך בשנה הבאה? עוד כמה חודשים מסיימים את כיתה ו’ ואחריה- סיום היסודי! לאן תוביל דרכה ?- חטיבת הביניים מתחילה, כל ילדי הכיתה כבר מתראיינים לחטיבות הביניים ורק היא- אינה יודעת לאן פונה דרכה ולאן היא הולכת. “בת שבע וודאי לא פנויה לכך” היא חשבה ואמרה לעצמה: ” כדאי שאתחיל לעסוק בכך…” חברותיה כבר בשלבים מתקדמים, והיא? עוד לא מצאה את מבוקשה… דרישותיה היו רבות כל כך ובגלל השעה הדוחקת כבר הייתה מוכנה לוותר על חלקן ובכל זאת דרישה אחת ויחידה נותרה, ובליבה גמלה שעליה לא תוותר. רוני היא ילדה חכמה בעלת ידע רב ודרשה מעצמה כמובן- ללכת לבית ספר הולם, בית ספר ברמה גבוהה אשר יאפשר לה ללמוד דברים חדשים שאיננה יודעת. יום אחד, כאשר חזרה מבית הספר, הלכה רוני לעזור לבת שבע במעון והגיעה בדיוק בזמן שנת הצהריים של הילדים, ברצונה היה להשמיע שיר במחשב לאחרוני הילדים שלא נרדמו עד שלפתע קפצה לעיניה פרסומת לבית ספר נחשב באיזור מגוריה… היא חייגה לבית הספר וקבעה לעצמה את הריאיון לשבוע הבא, בדיוק בשעה ארבע… שתי שאלות עלו בראשה, ”איך היא תגיע לשם?” ו- ”מה תגיד לבת שבע?” לשאלה הראשונה מצאה תשובה- היא תלך ברגל, אך באמת מה תגיד לבת שבע? גם שאלה זאת נפתרה… בת שבע נכנסה לחדר עם בקבוקי חלב חם לתינוקות הערים, והסתכלה על רוני ששפופרת הטלפון עוד נותרה בידה, ומיד הסתכלה על מסך המחשב מאחוריה. היא עשתה אחד ועוד אחד, הסתובבה לאחור ושבה כשבידיה יומנה האישי, בו רשמה כל דבר. ”למתי נקבע הריאיון?” שאלה. רוני ענתה והיא כתבה את הדבר.
מאז, החופש הגדול החל והיא מחכה לתשובה, סופרת כל שעה, כל דקה. לאחר שעה, כבר ישנה במיטתה שנת ישרים. בבוקר קמה ורצה ישר למחשב, היא פתחה את האימייל ובו היה כתוב את שמות הילדים שהתקבלו לבית הספר, שמה נכתב בין האחרונים, ולכן הלחץ והמתח עוד אחזו בה גם אחרי פתיחת האימייל. היא התקבלה! עיניה נתקעו בשמה, כאילו אוחזות בו ולא מסכימות לעזוב אותו. היא התקבלה! בפתח עמדה בת שבע והביטה בחיוך בילדה אשר גידלה כל השנים האלה, ”איך שהיא גדלה! ”הירהרה.
ביום הראשון ללימודים, בת שבע החליטה שזהו הזמן הנכון יותר לספר לרוני את סיפור חייה. היום הגיע, רוני החליטה שבמקום להעיר את בת שבע היא תתארגן ותעיר אותה רק ביציאתה, וכך עשתה. בת שבע הופתעה- לא נותר לה זמן לספר, את אשר רצתה. רוני יצאה מהבית וחיוך גדול נסוך על פניה, היא הגיעה לבית הספר, פגשה חברים חדשים וכשהיה צלצול כבר התיישבה בשולחן עם חברה חדשה, המורה נכנסה ומבטן נפגש באחת. רק עכשיו, היא הבינה את אשר אמרה המנהלת כאשר פגשה אותה בריאיון, המשפט שלה הדהד במוחה כעת: ”הפנים שלך, דומות כל כך למורה שמלמדת אצלינו בבית הספר…” המשפט ההוא ערער עוד יותר את הרגשתה של רוני, היא מעדה והתעלפה. לאחר כמה דקות התעוררה רוני ומצאה את עצמה בתוך אמבולנס שוכבת על אלונקה ולידה- במצב דומה לשלה, מורתה, שידה מוחזקת בידי איש לא מוכר אבל באופן מוזר זכור לה – מהיכן? לפתע המקום ההוא, הבריק במוחה והיא נזכרה בתמונה שמתחת לכרית במיטתה. את כל זה חשבה ואז מלמלה לעצמה, תוך כדי עילפון נוסף: ”אלה הוריי” והתעוררה פעם נוספת, הפעם אמרה את זה בקול ברור ויותר חזק, ” אתם הוריי”. ולפתע פרצה מפיה השאלה: “היכן הייתם עד עכשיו? מה עשיתם עד עכשיו? ומה איתי?” והתעלפה שוב.
