פולין 1942 / עידון רון

בפולין הגרמנים לא הפסיקו לקחת יהודים – שנת 1942 – גיטו ורשה
הם אמרו שהם לוקחים אותנו לביתי נופש מלונות וכולי . שהם הגיעו למשפחה שלי הבנתי שהם משקרים – הן לקחו אותנו לגטו : אנשים תאירו אותו כמוות היהודים
אנחנו הבנו גרמנית והם ( הנאצים ) לא ידעו את זה
הבנו שהם שהם משקרים – אבל מצאתי דרך לברוח : המפקד של הצבא שם כלומר יש דרך לברוח הפתח לשער . שהגנו ראיתי תמפקד . בלילה שמתי תמפקד מדבר לידי ( איפה שאני ישן ) כדי לוודא שכולם פה ואף אחד לא מנסה לעשות שתיעות
בלי שהוא שם לב לקחתי תמפתח . רציתי לברוח כבר אבל החייל שהשגיח עלינו אמר תחזור למיטה או שאני יורה הייתי חייב לחקות לבוקר
שקמתי בבוקר הבנתי ישר : המפקד יודע שמשהו גנב לו תמפתח הסתרתי תמפתח מתחת למזרון אבל זה היה טעות
המפקד פקד לבדוק כל יהודי עד שנמצא תמפתח ונהרוג תגנב
אחרי כמה דקות שהנאצים מתפשתיים על כל החפצים שהיה לנו אחד החיילים הסתכל עליי והתחיל לחטט אצלי אחרי שהוא לא הצליח למצאו אצלי בחפצים
הוא בדק מתחת למזרון
החייל מצא תמתח והביא אותו למפקד המפקד אמר להרוג אותי
החייל ירה עליי אבל הוריי קפצו והגנו עליי
והם מתו
המפקד החזיק לי בצוואר ואמר לי פעם הבאה שאני ינסה לגנוב משהו הוא יהרוג אותי ולא משנה כמה יגיעו עליי
אחרי שבועות מפקד אחר הגיע ידעתי שאני חייב לברוח
הסבל שעברתי . ההורים שלי . אין לי כלום . זיהו איבדתי מספיק. אבל מה הסיכוי שהפעם המפקד לא ישים לב אני לא עומד לגנוב תמפתח אני הולך לברוח גם בלי המפתח – אני יטפס על הגדר . אמרתי לחבר שלי את התוכנית שלי והוא צחק וביקש ממני לא לעשות את זה אבל אמרי שאין סיכוי שאני נשאר פה הוא אמר לי שהדבר היחידי שאין פה סיכוי זה לי אתה ימות בטוח !
אמרתי לו אל תדאג
הכל לטובה אם ה רוצה שאני יאבד את הוריי זה לטובה החבר שאל אותי איך אני עדיין מאמין בה – עניתי לו מטרת החיים זה חיים עם מטרה היהדות חלק ממני ואי אפשר לעזוב אותה
בלילה שעליתי על הגדר הייתי לחוץ כל כך עד שגם בלי לשים תיד על הלב היתי שומע אותו כל כך
אחרי שהצלחתי לטפס על הגדר ה בירך אותי
הצלחתי לברוח אבל החייל ירה לי באצבע
אחרי כמה ימים שאני לבד הבנתי אין שום תקווה
הנאצים אחרי אין לי כלום
רציתי למות אבל בלילה : ראיתי אותם את ההורים שלי שמסתכלים עליי בחיוך ומסמנים לי לא – הבנתי שאני לא לבד ה איתי ההורים שלי איתי . אבל לא באופן מחושך – בהתחלה היה לי קשה לשרוד לבד לא היה לי אוכל או מים אבל מצאתי קצת מים וקצת שיחים של תפוחים עברתי הרבה דברים קשים אבל אני לא עומד לוותר הוריי אמרו לי ויש מצווה לכבד הורים
אחרי שנים שאני לבד בעולם ראיתי אותם
האמריקניים
האמריקאים פה האמריקאים פה צרחתי סוף סוף הצלחתי לשרוד אחרי שהם ראו אותי הם טיפלו בי
כיום אני חיי יש לי שלושה ילדים ו12 נכדים אני בן 87 אבל אני עדיין עצוב בגלל שהוריי מתו . חיי היום פשוטים אבל אסור לוותר זה המסר שלי זה למה אני חיי כיום גם אם אתם חושבים שאתם במצב קשה אל תוותרו לעולם.