פרק מספר, שם הפרק: כשהשחר נעלם/יעלה גאון

"קומי! הוא נעלם!" קול נמהר בשילוב הבל פה חמוץ העיר אותי משנתי.

זה היה בוקר יום ראשון, מהימים האלה שאת רק רוצה להשאר מתחת לפוך החמים במיטה שלך ומקללת את השמש שהחליטה לזרוח.

רק חבל שלא היה לי פוך.

או מיטה.

או דרך טובה יותר להתעורר.

רטנתי ומיצמצתי בעיניי הדואבות אל מול אור הבוקר, כשלפתע, קלטתי שמעליי רוכן גבר בגיל האמידה – מצחו היה מקומט בבהלה ועיניו התרוצצו מצד לצד במהירות כאילו הוא מחפש משהו.

רק לאחר כמה שניות של טישטוש קלטתי שזה קובי, חסר בית כמוני וכמו אחי.

מין טיפוס מוזר, רוב הזמן אני רואה אותו מנסה לדוג דגי קוי בברכת הנוי הסמוכה או מנהל שיחות נפש עם חתולי רחוב.

אבל עכשיו, הניצוץ המשוגע שהיה לו בדרך כלל בעיניים נעלם, ואת מקומו תפס מבט רציני ולחוץ שאף פעם לא ראיתי אצלו קודם.

'"קומי! מהר! אין לנו זמן!" חזר ואמר בקוצר רוח.

קפצתי בבהלה מהספסל שעליו ישנתי והתרחקתי כמה צעדים מהזקן המשוגע תוך כדי מעידה על המדרכה.

"על מה אתה מדבר? מה נעלם? "

קובי הסתכל עליי כאילו אני הבן אדם הכי קשה הבנה שיצא לו לפגוש.

"אחיך, הם לקחו אותו אתמול בלילה, יש לך מזל ילדונת, נראה שהם לא מודעים לכך שגם את שרדת"

העפתי מבט מבולבל אל העץ שלמרגלותיו שחר נשכב לישון רק אתמול בערב, ציפיתי למצוא אותו שם נוחר לו בעייפות, לבטל את דבריו של קובי כסניליות, ולחזור לישון.

לחרדתי, חוץ מכמה עלי שלכת לא טיפוסיים לעונה המקום היה ריק.

"אי..איפה הוא ?!" קראתי בבהלה בעודי סורקת את הפארק בעיניים מתרוצצות, הרעיון שנשארתי לבד וְשאיני יודעת איפה שחר הלחיץ אותי, אני ושחר אף פעם לא עזבנו אחד את השני מאז שאמא ואבא נפטרו.

"אני יכול רק לנחש ילדונת, אבל כרגע זה לא חשוב צריך למהר, יש לנו אולי שעה"  אמר קובי

עיניו לא הפסיקו גם הן לסרוק את הפארק בלחץ, אך הייתה לי הרגשה שבניגוד אליי הוא לא מחפש אחר אחי .

"מה זאת אומרת צריך למהר ? קראתי בפאניקה ובבלבול מוחלט

לאן ?"

"אין כרגע זמן להסביר ילדונת אני מבטיח שאסביר הכל אחר כך , תארזי את הדברים שלך ונעוף מפה"

הוא הטה את ראשו לעבר שמיכת הטלטביז ותיק ההלו- קיטי המרופטים שלי (כשאת גרה ברחוב , קשה להיות בררנית )

ברגע זה לא הבנתי דבר ממה שקורה, אבל דבר אחד ידעתי בוודאות- אין מצב שאני הולכת עם הזקן המוזר הזה לשום מקום, ובפעם הבאה שהוא יקרא לי ילדונת…

לפתע רעש חזק בליווי אור מסנוור הרעיד את הבניינים מסביב לפארק הלאומי וקטע את מחשבותיי

"מה זה היה ?" שאלתי בבהלה

"מאוחר מידי… קובי ענה חיוור , הם הבינו שהם טעו ובאו לקחת גם אותך"

עד כמה אהבת את היצירה?