יש קולות שלא שומעים בחוץ, כאב שלא רואים בעיניים,
ולפעמים מי שנראה הכי מתפקד הוא זה שהכי מתאמץ כדי לא להתפרק.
אני לא היחידה גם אם זה לפעמים מרגיש, הסיפור שלי הוא רק גרסה אחת מתוך המון של מי שנלחמים בשקט, שקמים כל בוקר למרות העייפות העמוקה שאין לה שם.
כאב חזק שמשתק וריקנות שמטביעה אותנו. של מי שמחייכים אבל בפנים הם שורפים ונשרפים.
ההתמודדויות שלנו אמנם שונות בפרטים אבל דומות בלב.
תחושת הבדידות, הפחד, תחושת חוסר ערך, הפגיעה וההרס העצמי, והרגעים הקטנים של התקווה בתוך כל החושך שבהם מתגנבת איזו מחשבה שאולי בכל זאת אפשר להחזיק מעמד.
בא לי לכתוב בשמנו, בשם מתמודדי הנפש.
אנחנו פה חיים אתכם, לומדים אתכם, עובדים מתפקדים ומנסים, ולפעמים אנחנו הולכים לאיבוד בין כולם בחיים המטורפים האלה ומאבדים קצת את השליטה.
אנחנו מתמודדים עם דברים שלא תמיד רואים, מחשבות שלא תמיד נוכל לשתף,
ימים שבהם כל פעולה קטנה מרגישה בלתי אפשרית.
רגעים שבהם הלב מתכווץ, הראש רועש והגוף מבקש רק להיעלם קצת.
אנחנו לא משוגעים, לא חלשים ולא דרמטיים מדי, אנחנו בני אדם
כמו כולם רק עם עוד משקל ועוד קול פנימי שאנחנו לומדים לשאת.
התהליך שלנו לא מתחיל ביום אחד או נגמר ביום אחד, לפעמים לוקח המון זמן עד שמבינים שמשהו לא רגיל, שזו לא סתם תקופה אלא כאב אמיתי, התמודדות אמיתית.
והרגע הזה שבו מבינים שצריך עזרה, הוא רגע אמיץ וגם מפחיד.
כי מה זה אומר עלי? ואיך יקבלו את זה?
ומשם הדרך מתחילה, לא תמיד בקו ישר, יש ימים טובים ויש נפילות,
יש תקווה ויש אכזבה, יש טיפולים , יש שיחות ויש גם המון שתיקות.
יש רגעים של תובנה ואז בלבול מחדש. יש גם קולות מבחוץ שלא תמיד מבינים, שופטים מקניטים ויש גם בושה לפעמים.
אבל עם הזמן לומדים לקבל את עצמך, את ההתמודדות והתהליך.
התהליך שלנו לא תמיד נראה מבחוץ אבל הוא קורה בכל יום, בכל רגע, בשקט, במאמץ, והוא שייך להרבה יותר אנשים ממה שחושבים. ולפעמים מה שהכי חסר לנו זה מרחב שבו לא ממהרים לתקן אותנו או להשתיק את הכאב. מרחב שבו אפשר להיות אתה גם אם זה קשה.
אנחנו לא לבד אבל לפעמים זה מרגיש ככה.
תראו אותנו, תנו לנו מקום, לכאב הזה וללב שממשיך לפעום גם כשזה מרגיש בלתי אפשרי.
הקטע הזה לא נכתב כדי לעורר רחמים או לצבוע את הקושי בצבעים יפים.
הוא נכתב לתת קול, לנו המתמודדים. לאלה המחזיקים כאב שאי אפשר להסביר, שעוברים תהליך פנימי עמוק ופשוט רוצים שיקבלו, שיראו. אנחנו לא מקולקלים, אנחנו לא צריכים להסתתר. כולנו רק בני אדם.
וכל אחד מאיתנו נושא משהו בלב, אז אולי אם נשתף יותר, נכיל, פחות נשפוט, נפתח את הלב ונשאיר מקום גם למה שלא תמיד ברור, יהיה פה קצת יותר מקום לנשום. קצת יותר מקום להיות, פשוט לחיות.
וגם אם אנחנו לא תמיד מובנים, לא מצליחים לתפקד כמו כולם אנחנו עדיין רוצים ועובדים קשה כדי להיות חלק, להרגיש כמו כולם.
אז תנו לנו את האופציה הזו, אנחנו מבטיחים שאם תפתחו בפנינו את הלב אנחנו נפתח בחזרה. גם אם זה לא מרגיש אנחנו רוצים את זה, מתים לזה – פשוט לחיות כמו כולם.
