קופסאות / שירה כהן

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֶמֶת
שֶׁלֹּא הָיִיתִי כָּל כָּךְ טוֹבָה בִּלְהַדְחִיק
לִסְגֹּר אֶת כָּל הַדְּמָעוֹת
בְּקֻפְסָא דְּחוּסָה שֶׁל רִיק
לִמְרֹחַ חִיּוּךְ עַל הַשְּׂפָתַיִם,
רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה כּוֹאֵב
מָה שֶׁרָחוֹק מֵהָעֵינַיִם
רָחוֹק גַּם מֵהַלֵּב
אֵיךְ שֶׁהַמֹּחַ, כִּמְעַט עַל אוֹטוֹמָט,
בּוֹחֵר זִכְרוֹנוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת
מְטַאְטֵא אֶת הַבָּלָגָן מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
וּמְכַסֶּה בְּאֵינְסְפוֹר מַסֵּכוֹת

אֲנִי רַק רוֹצָה לִבְרֹחַ
מִכֻּלָּם, וּמְעַצְּמִי
לְהַרְגִּישׁ אַהֲבָה בּוֹעֶרֶת
בְּתוֹכִי, בְּנִשְׁמָתִי
אֲנִי רוֹצָה לִצְחֹק עַד שֶׁיִּגָּמֵר לִי הָאֲוִיר
לִמְצֹא אֱמֶת שֶׁתְּחַמֵּם אוֹתִי, תָּאִיר
אֲנִי רוֹצָה לִשְׂמֹחַ

לִרְקֹד

לִצְעֹק
אִם רַק מִישֶׁהוּ יַצִּיל אוֹתִי
מֵהַקֻּפְסָא הַזֹּאת