ראו באורי שזורח/ נעה חדווה ממן

עכשיו במבט לאחור קשה להאמין שכל זה היה אמיתי… אולי זה היה סתם חלום רע? אבל הצלקות על גופי נהגו להזכיר לי את מה שקרה, דואגות שלא אצליח לשכוח. אני עדיין זוכרת את הכאב, את הצעקות, את היריות ואת הדם, הזוועות האלה… אני לא חושבת שאני אי פעם אצליח להוציא אותם מראשי, התמונות האלה עדיין רודפות אותי בחלומותי מדי פעם אני מתעוררת בצרחות שטופת זיעה, מזכירה לעצמי שזה עבר ולא יקרה שוב אבל משהו בי עדיין לא נרפא, המחשבות עדיין שוטפות אותי, הזיכרונות מהחברות שלי… אני לא רוצה לזכור את זה, אני לא רוצה להתעורר מהסיוטים, אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל אני יודעת שאני חייבת, חייבת להמשיך הלאה בשבילן, להמשיך לזכור אותן להנציח אותן בראשי והכי חשוב, לדאוג שהקרבן שלהן לא יהיה לשווא.

* * *

הכל התחיל ב- 7 באוקטובר. התעוררנו בבהלה לקול יריות וצעקות בשפה שלאחר כמה שניות זיהיתי כערבית. לא ממש הבנו מה קורה. ניסנו לקום ולהתארגן מהר ככל שהתאפשר לנו, אבל זה לא היה מספיק. הם הקדימו אותנו. הבטתי מבעד לחלון וראיתי אותם. הם היו שם, המחבלים. לא אחד, לא שניים, לא מאה וגם לא אלף. זאת היתה כמות גדולה מדי מכדי לספור. ראיתי כמה מהם מגיעים לכיוננו. ניסינו להזדרז, אבל לא היה זמן. לא היתה דרך בה יכולנו להספיק, או אולי זה השקרים שאני מספרת לעצמי כדי לנקות את המצפון שלי… מי יודע? הם נכנסו… צעקות, יריות, דם נשפך. שמעתי את חברותי צועקות באימה וידעתי שזאת הפעם החרונה שאשמע את קולן. שניות ספורות לאחר מכן דמן כבר הרטיב את הגרביים שלי, משנה את צבען מלבן לאדום עז. קולות הבכי וההרג חלפו מבעד לאוזניי. הרגשתי חלולה מבפנים. לא האמנתי שכל זה היה אמיתי. איבדתי את חברותי הטובות ביותר בקרב… בשביל מה אני ממשיכה להלחם? ואז נזכרתי, זה לא אני, לא, וזה גם לא הן, זה משהו גדול יותר, זה העם שלנו. ניסיתי להיאבק, ניסיתי להלחם, אבל הם היו רבים ממני, חזקים ממני, וחמושים ממני. הם תפסו אותי ולקחו אותי איתם אל לב עזה, האם מישהו אי פעם יצא משם בחיים? אבל הכל יהיה בסדר, אני חייבת להאמין בזה גם אם זה לא נראה ככה עכשיו. הכל יסתדר בסוף. הם הובילו אותי לחדר קטן, צפוף ועם עוד אנשים – חולים, זקנים, פצועים, אפילו ילדים, אבל אני אצא משם, כולנו נצא משם, אנחנו לא נשאר פה להרבה זמן, זה לפחות מה שחשבתי. עבר יום, עברו יומיים, חיכיתי שיחלצו אותנו משם, זה מה שהיה אמור לקרות, אבל זה לא קרה. נשארה שם תחושת אימה. פחד וחרדה אפפו את כל יושבי החדר, ותחושת אי הודאות כבר הייתה חלק מהשגרה. לא ידענו כמה זמן אנחנו פה ומתי אנחנו נצא מפה, אם בכלל, אבל אני המשכתי להאמין. אפילו אם הכל היה נראה עגום בחוץ, היה בי שמץ קטן של תקווה, ניצוץ קלוש של תקווה שבער בתוכי, כאילו ידע שאני הולכת לצאת מכאן כאילו אין אפשרות אחרת.
ישבתי שם וחיכיתי, יחד עם הייאוש ההולך ומתגבר. ככל שהזמן עבר, כך היה קשה יותר להאמין שאני אי פעם אצא משם. ראיתי אנשים שהיו איתי בחדר נלקחים משם באלימות. הם מעולם לא חזרו. אני מקווה שהם רק עברו חדר… אבל אם לא… לא יעבור זמן רב עד שיגיע תורי… לא. אני חייבת לסלק את המחשבות האלה מראשי. זה בדיוק מה שהחמאס רוצה. אני לא אתן להם את זה. אני אמשיך להאמין, אני אמשיך לקוות, אני אשאר חזקה למרות הנסיונות שלהם לייאש אותי, אני אצא מכאן! ואני לא אתן להם להכתיב לי את המחשבות, הרגשות והפחדים. הניצוץ בתוכי חיזק אותי והמשיך לבעור. הוא היה מה שהחזיק אותי. ואז, יום אחד זה קרה. שמעתי יריות, לא הבנתי מה קורה. האם זה הסוף? האם הם התייאשו מלהחזיק בנו, והחליטו להרוג את כולנו? אבל למרות שזה היה הדבר הראשון שעלה בראשי, לא האמנתי בזה. הרי אמרתי כבר: אני חזקה, ואני הולכת לצאת מכאן האם אלה…? הדלת נפתחה בפתאומיות ואישרה את התקוות שלי. היכן שהיו אמורים להיות מחבלים שבאו לרצוח אותי, עמדו חיילים שבאו לחלץ אותי. כל גופי רעד מהתרגשות. החיילים סימנו לי לבוא אחריהם. התלוותי אליהם. כעבור זמן קצר נלקחתי לבית החולים, משם נלקחתי לחקירה ומשם… הביתה, אל המשפחה שלי. לא האמנתי, האם יכול להיות שכל זה אמיתי או אולי אני חולמת?
אבל הרגע הזה היה מעבר לכל חלום.