הלמר היקר.
אין ספק שהזמן לא עזר.
שנים של חום ואהבה
לא ריככו את המכה הקשה.
הסטירה עוד מצלצלת באוזניי, היא לעולם לא תעזוב.
מנעת ממני לחיות כאישה עצמאית, אחת שרוצה לחיות טוב.
אמרת: "אני מחכה שתהיי בצרה כדי להציל אותך".
אך לא עוד, את הסטירה הזאת לא תכסה המסכה,
אותה בנית, תפרת, עיצבת ודאגת שתתאים לרצונך.
הדם מכסה את ידיי אך הוא לא יורד, גם אחרי שנים.
בעודי יושבת בביתי החדש, אני תוהה-
מה איתך? איך הילדים?
ישנה ציפור אחת, קוראים לה קיווי.
כמוני, שואפת לעוף אך כנפיה כושלות.
כל זה עדיין לא עוצר אותה מלנסות,
כמו בובה קטנה, בבית בובות.
