שִׁחְרוּר / הדס בן אילוז

השְׁתַּחְרַרְתִּי מֵהַצָּבָא.
אַחֲרֵי חֳדָשִׁים שֶׁל לְחִימָה וְהַקְרָבָה לַמְּדִינָה,
הִשְׁתַּחְרַרְתִּי.
אֲנִי חָפְשִׁי לְעַצְמִי.

חִכִּיתִי בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס וּלְפֶתַע הוּא צוֹפֶה בִּי.
מִתּוֹךְ הַמַּדְבֵּקָה שֶׁלּוֹ הוּא צוֹפֶה בִּי.

צָעַדְתִּי בִּשְׁבִילֵי הַיִּשּׁוּב וּפִתְאוֹם,
בּוּם!
וְשׁוּב אֲנִי שָׁם, פַּחַד. חֲרָדָה. בֶּהָלָה.

לֵילוֹתַי הָפְכוּ לְבָנִים.

אֶת חַיַּי לֹא הִקְרַבְתִּי לַמְּדִינָה,
אֶת נַפְשִׁי כֵּן.

לֹא הִשְׁתַּחְרַרְתִּי.