שברי מנגינות / חרות סופר

שָׁם בֵּין סְדָקִים וּבֵין שְׁבָרִים הִיא יוֹשֶׁבֶת,
זְקוּפָה אַךְ שְׁבוּרָה, וְרַק מְנַגֶּנֶת.
מִתּוֹךְ חַיֶּיהָ, אֶת הַתָּוִים הִיא לוֹקַחַת.
ובעיניים עֲצוּמוֹת, בַּשִּׁיר הִיא שׁוֹקַעַת.
כָּל תָּו וְתַו, מְסַמְּלִים סוֹד בְּחַיֶּיהָ.
כָּל צְלִיל וּצְלִיל, מְסַמְּלִים כְּאֵב שֶׁעָלֶיהָ.
ובעיניים עֲצוּמוֹת וּבְלִי מִלִּים ,

בַּשִּׁיר הִיא שׁוֹקַעַת לֹא שָׂמָה לֵב לַזְּמַנִּים.

וּכֵכֹל שֶׁחַיֶּיהָ עָבְרוּ יוֹתֵר קְשָׁיִים,
כָּךְ הַמַּנְגִּינָה מִתְעַצֶּמֶת וְנִהְיִים עוֹד וְעוֹד תָּוִים.
הִיא מַגְבִּירָה אֶת עַצְמָהּ וְכָךְ גַּם הַכְּאֵב
וּשְׁנֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה, מִי יִגְבָּר עַל הַלֵּב.
לֹא מעניין אוֹתָהּ אִם שׁוֹמְעִים, אִם רוֹאִים, אִם מִסְתַּכְּלִים.

הִיא בֵּשֶׁלָּהּ, וְלֹא מתעניינת בֶּאֲחֵרִים

וְהָרָצוֹן לְנַגֵּן חָזָק יוֹתֵר וְיוֹתֵר,
כְּמוֹ הַתְּלָאוֹת בְּחַיֶּיהָ, הִתְגַּבֵּר וּמַהֵר
וְקַר לָהּ, רוּחַ קְרִירָה שֶׁל לַיְלָה מְאַיֶּמֶת לִשְׁבֹּר,

אַךְ הִיא חָיֶבֶת לִהְיוֹת חֲזָקָה, לֶהַמְשִׁיךְ נִיצוֹץ שֶׁל אוֹ

וְהָרוּחַ? מִמִּזְמַן נִהְיְתָה סְעָרָה אַחַת גְּדוֹלָה,
וְהִיא? אֶת מַחְשׇׁבוֹתֶיהָ נַעֲלֶה,
הִתְעַטְּפָה בִּמְעִיל, כּוֹבַע וּכְפָפוֹת,
וְהִמְשִׁיכָה לְנַגֵּן, מִתְעַלֶּמֶת מֵהָרוּחוֹת.
וְכָכה בַּעֲצִימַת עיניים, מְנַגֶּנֶת הִיא עוֹד וָעוֹד .
עַד שֶׁכּוֹחַ לֹא נִשְׁאַר לָהּ, וְהִיא רַק רוֹצָה לִמְעֹד.
 הִיא מַחֲלִישָׁה וּמַחְלִישָׁה, עַד שֶׁכִּמְעַט כְּבָר לֹא שׁוֹמְעִים, אֲבָל לְתָו הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּהּ, הִיא רוֹצָה שֶׁיַּקְשִׁיבוּ כֹּל הָאֲנָשִׁים.

 הִיא צוֹרַחַת, הֲכִי חָזָק, עוֹצֶרֶת אֶת נְשִׁימוֹתֶיהָ,
מַבִּיעָה אֶת הַכְּאֵב.
וְאָז נֶעֱלֶמֶת, כְּמוֹ כָּל פְּגִיעוֹתֶיהָ,
אַךְ עִם חִיּוּךְ קָטָן, וּמַבָּט שָׁלֵו.
 
 
***
 

הסבר קצר על השיר..

לפני כמה ימים הייתי בירושלים, וראיתי אישה זקנה יושבת על הפסנתר, יושבת ומנגנת מתוך חוברת ישנה של תוים, אני גם מנגנת על פסנתר וחיכיתי לתורי על הפסנתר הציבורי ברחוב בירושלים, לאט לאט התחיל גשם חזק, ואני כבר התייאשתי מלנגן והלכתי למצוא מקום יבש, אבל היא המשיכה, למרות שהתרטבו לה התוים, היא המשיכה , וזלגו לה טיפות על הפרצוף, ולא ידעתי אם זה מהגשם או מעיניה, אני עד עכשיו לא יודעת.. אבל היא המשיכה לנגן והנגינה שלה הייתה נפלאה והתחזקה ככל שהגשם התחזק.. הרגשתי שיש בתוכה סיפור שרק רוצה לצאת, אז בלילה כשחזרתי אל ביתי, ישבתי וכתבתי..

בנוסף אני גם צלמת, לא יכולתי שלא לקחת סתם את הפלאפון ולצלם תמונה שלה, הרגשתי שיש פה סיפור

(התמונה המופיעה באתר צולמה על ידי הכותבת)

 
עד כמה אהבת את היצירה?

31 Responses

להגיב על שירה ביטון משרד החינוך- היחידה לכתיבה ספרותית לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן