שוב פעם היא

“שוב פעם היא”

והיא שוב פעם עושה את זה, שוב פעם היא מקיאה, מענה את עצמה, אמא עצבנית וכועסת-ואבא עסוק עם הלקוחות, אף אחד לא מקשיב. לאף אחד לא אכפת. הילדה במצוקה עמוק בפנים, מכחישה הכל מבחוץ, “שאלתי אם הכל בסדר-כי ראיתי דמעות בעיניה”

“היי הכל בסדר ? למה בכית ?” ואחותי הקטנה כמובן ענתה “בטח שאני בסדר רק קיבלתי מכה.” לא האמנתי לה, אני הרי אחותה הגדולה. ברגע שהיא יצאה מהחדר  נכנסתי והתחלתי לחפש, חיפשתי תשובות- מה לא בסדר עם אחותי?

מתחת לכרית מצאתי מכתב-מירי חברה הכי טובה שלה כתבה לה “היי אני יודעת שאת מרגישה שהכל מתפרק, שהחיים קורסים מבחינתך, אבל אני מבקשת, תישארי איתנו, אל תקיאי יותר כי את  יפה! אל תפצעי את עצמך יותר-כי חבל על הגוף, אל תעליבי את עצמך יותר כי זה לא מגיע לך, תהיי את, פשוט את, ויהיה בסדר, תחזרי אלינו, תהיי אותה איוה השמחה שכשהיא מחייכת אז היא באמת חייכה ובאמת ראינו אושר בעיניים שלה, אני באמת מבקשת-תישארי אתנו !”

כשקראתי את המכתב נבהלתי! לא האמנתי שאיוה אחותי הקטנה תגיע למצב כזה. הרגשתי אשמה-אשמה שלא ראיתי את זה עד עכשיו. היא אחותי הקטנה אנחנו החברות הכי טובות- איך לא שמתי לב ?! “אלה?” שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי, “קראת?” “אממ” נאלמתי, “איוה למה? למה את עושה את זה לעצמך? למה לא אמרת כלום?” “אלה, בבקשה, בבקשה תעזבי אותי. תני לי את השקט שלי תני לי להיות עם עצמי.” “איוה את באמת חושבת ? את באמת חושבת שאני אתן לך ככה לשקוע בתוך עצמך?!” איך הצלחתי להגיד משהו? “אלה-צאי מפה בבקשה” איוה ראתה שאני לא יוצאת וראיתי שהיא מתחילה לברוח, רצתי לעברה ובלי לחשוב יותר מידי-“איוה ! בואי לפה !”

חיבקתי אותה הכי חזק שאני יכולה והדבר היחידי שהצלחתי להגיד לה הוא-“אני אוהבת אותך”. איוה התחילה לבכות וכל מה שאמרה הוא “תעזרי לי-אל תתני לי להיעלם בבקשה”.

יום למחרת סיפרתי לאמא ולאבא את המצב, איוה לא ידעה- אם היתה יודעת היא הייתה מרגישה שבגדתי, שמעלתי  באמון… אמא ואבא היו המומים-בדיוק כמו שאני הגבתי, אמא אמרה “הרגשתי שמשהו עובר עליה אבל חשבתי שזה סתם גיל ההתבגרות” “איך נוכל לעזור לה?” שאלתי ואבא הציע-“אפשר לנסות פסיכולוג”. “אולי כדאי שנחכה קצת, נראה למה בכלל כל זה קורה, ממה כל זה נובע.. אמא?” “כן, אני חושבת שננסה לדבר איתה קצת יותר. “לקרוא לאיוה ?” שאלתי. “אני חושב שכן.” הלכתי לקרוא לאיוה, ולפני זה-ביקשתי ממנה סליחה, לקחתי את הסיכון שזה יפגע בקשר שלנו, אבל המטרה היתה טובה ומתוך דאגה, רציתי שהיא תהיה בריאה ושמחה… זה ישתלם לי בכלל? אני מקווה שכן.

השיחה הלכה טוב משחשבתי, בהתחלה איוה לא הוציאה מילה אבל פתאום היא כאילו נכנעה והכל יצא. שיתפה באופן מפתיע. לא היה קל לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג אבל בסופו של דבר-ידעה שזה הדבר הנכון לה.

אתמול מצאתי מכתב מאיוה בו כתבה איוה: “אלה, בהתחלה חשבתי שפסיכולוג זה דבר דפוק, מה אני כבר יכולה להגיד ואיך הוא יכול לעזור לי, לא רציתי עזרה מאף אחד, רציתי להישאר קבורה בתוך עצמי מנותקת מהעולם כי הרי-לאף אחד לא באמת אכפת, כך חשבתי. אבל ברגע שקראת את המכתב הבנתי שכן אכפת לך, אני חשובה לך, אפילו תחפשי דברים מתחת לכרית שלי. החלטת לערב את אבא-ואמא לא התעצבנה-אבא פינה זמן להקשיב, עזב לרגע את הלקוחות- למישהו כן אכפת ממני ! החיים שלי מתחילים להשתנות, שוב פעם, והפעם-לטובה. תודה לך !”

חיכיתי שאיוה תחזור כדי לחבק אותה, ישבנו על המיטה שלה והפעם-צחקנו, צחקנו על הכל, על החיים. הכל נהיה יפה יותר, מצחיק יותר, נוח וכייפי יותר.
“אלה אני רוצה לספר לך משהו: הפגישה האחרונה עם הפסיכולוג היתה שבוע שעבר והוא שאל אותי “למה את פה ?” “לא היה לי מה לענות אבל הדבר היחיד שעלה לי לראש באותו רגע הוא את, אמרתי לו “אחותי הגדולה שינתה לי את החיים”, חייכתי, כי איוה באמת השתנתה, אין יותר ילדה שמקיאה או מענה את עצמה או יורדת על עצמה כי-זה לא מגיע לה יותר, זה לא הגיע לה אף פעם!

איוה אנחנו כולנו-אוהבים אותך.