שח – מט / פוריה גולדנשטיין

הוא עמד זקוף, ראשו הביט ישירות קדימה. בדיוק כפי שאומן. הוא לא מצמץ. בגדי המלחמה השחורים שלגופו נראו כאילו גוהצו זה עתה, ואף לא קמט אחד לא נראה בהם.

המפקד, בעל ניסיון רב שנים, דיבר בקדרות וברצינות. חזר על אותן המילים, אותן האזהרות שאמר לאורך כל שנות האימונים.

"-כן. היא הכי חשובה. היא חייבת להיות במרכז המחשבה שלכם. תמיד."

והחייל, שלא היה זה יומו הראשון באותו המקום, ידע על מי הוא מדבר.

המלכה: יכולה ללכת לכל הכיוונים, במהירות מדהימה. יחידה בקרב. הדמות הכי חשובה, בלעדיה אין מלחמה.

הבחור התנועע במקומו בציפייה. כבר זמן רב שהוא מחכה ליום הזה; להוכיח את עצמו, להצדיק את שנות האימונים הרבות. ואולי, אם הגורל יאיר לו פנים, לקחת חלק בהבסת מלך הקבוצה היריבה.

מלך: יושב על כס המלכות, מידי פעם זז צעד אחד, זז בחזרה. יותר סמל מאשר לוחם.

לבסוף, לאחר עוד שעה של עמידה מבלי תזוזה, המפקד הצדיע. החיילים הצדיעו חזרה.

מספר שלוש התיישב על אחד הספסלים הגדולים שבחדר והחל לפרוק את תיקו. הוא השתדל שלא להרעיש, אך השריון לא היה יכול שלא לקרקש, וחרבו הייתה מוכרחה ליפול בצליל חזק על רצפת השיש.

"חייל מספר שלוש!" הרעים הרמקול שבחדר, וכל הנוכחים קפצו.

החייל התכווץ, הצדיע אל עבר המצלמה בהתנצלות ונמנע ממבטם המוכיח של חבריו לנשק.

הוא פרש בזהירות את חלקי השריון על הספסל, ואז הוציא את חרבו הארוכה מן הנדן במטרה להשחיז אותה. אילו רק היה מוצא את אבן המשחזת שלו.

"היום הזה מוכרח להיהרס בכל דרך שהיא, מה?" הוא נאנח לעצמו ונעמד.

לאחר שהבריש את האבק שדבק למכנסיו, וסידר את שיערו, יצא החייל מן החדר.

הוא התקדם במסדרונות, נתקל בכמה וכמה צריחים…

צריח: נקרא כך כיוון שבמהלך הקרב נמצא בראש צריח מבוצר, עם רובה. שניים במספר, אחד בכל מגדל.

… ואז הגיע למקום חפצו.

הבחור דפק חלושות על הדלת הגדולה והמפוארת. רק היא, כך היה בטוח, עלתה יותר מכל הונו. עיטוריה היו מרהיבים, נראים כמעט כחיים.

אחרי דקה שדמתה כנצח, הדלת נפתחה בידי אחד מחברי המשמר.

לאחר סקירה מהירה הבין החייל כי שומר זה ישתתף בקרב באותו היום. הוא זכר שראה אותו מתאמץ להגביר את מהירות ריצתו במהלך שעות האימונים. רץ מספר שתיים.

רץ: שומר ראש למלך למלכה, רץ במהירות, נלחם עם זוג חרבות. שניים במספר; שומר ראש למלך, ושומר ראש למלכה.

"אוכל לראות את המלכה?" הסביר הפיון את הופעתו התמוהה מחוץ לאחוזת המלכה.

השומר סגר את הדלת בפניו של החייל האומלל, שנשאר דומם מול הדלת הטרוקה. לאחר כמה שניות הדלת נפתחה שוב והשומר החווה בידו לכיוון המבואה.

מספר שלוש נאנח בהקלה, ונכנס בזריזות.

בדרך כלל, אם היה צריך להפגש עם אדם בעל סמכות, הוא נידון לשעה – אם היה לו מזל – של המתנה אל מול דלת סגורה, ולאחריה שעה נוספת של המתנה במבואה, עד שהאדם הנל יכבד את אורחו הפשוט בנוכחותו.

אך לא כך היה עם המלכה. כשנתבקשה עזרתה היא מיהרה למקום, וכשמישהו הגיע לעצתה היא קידמה את פניו לפני שהספיק לסקור את כל רהיטי החדר ולשנן את מספר המרצפות.

זו גם הייתה הסיבה שבגללה לא זכר החייל את כל דגמי השטיחים על קירות המבואה, או את מנורת הנחושת הגדולה שהשתלשלה נוצצת מתקרת החדר.

הבחור הרים את ראשו אל המלכה. היא ישבה לה על כסא המלכות שלה – מפעים בעדינותו – והביטה בו בעינייה הטובות.

המלך, לעומתה, היה יושב במרומות כסאו הגדול עם מבט מתנשא על פניו, ומצפה לקידה בתור התחלה, ובוודאי יהיה ברור שפשוט העם לא יביט בעיניו.

אבל המלכה הייתה שונה. היא הייתה זו שישבה בכיסא הנמוך ממעמדה, ואת קשר העין היא יצרה.

מספר שלוש זע במקומו בעצבנות. הוא הביט במלכה, יפיפייה הייתה, עם שמלתה השופעת. כתר גדול היה לראשה, ושיערה הקיף את פניה כמין הילה.

המלכה החוותה בידה, מעודדת אותו לדבר עם חיוכה החם.

"אבן המשחזת שלי…" הוא החל מלעלע ואז כחכח בגרונו. "אבן המשחזת שלי נעלמה."

המלכה צחקה, זה היה קול נעים. "נעלמה?"

"ובכן… איבדתי אותה," הוא הרכין את ראשו כמתנצל.

לפני שהספיק השומר, או החייל, להיחלץ לעזרתה של המלכה שלא תטריח את עצמה ממקומה, היא קמה כבר והביאה אבן משחזת מתוך ערימה שבצד החדר.

החייל קיבל את האבן באסירות תודה וקד קידה קלה אל עבר המלכה.

"הוד מעלתך," הוא הכריז ופנה לכיוון הדלת שממנה בא.

"תזכור לקחת את המגן איתך. בהצלחה היום." קראה המלכה מאחוריו.

"המגן, כמובן. אני אקח אותו." מיהר החייל לומר.

הוא הניח שהמלכה שמה לב שמגנו לא איתו במסדר ביום שלפני, ולכן ידעה כעת בבירור ששכח אותו.

מה שאכן קרה.

ההתרגשות מקרבו הראשון מוציאה את מחשבותיו מסדרן.

הוא יצא מהחדר בזריזות כדי לאפשר גם למלכה להתכונן לקרב, שכן היא מכולם עושה את מרבית העבודה. הוא שיער כי חרבותיה כבר מושחזות, וככה גם החיצים שלה, ובטח השריון כבר ממורק ומחכה לשימושה. כי ככה היא הייתה, המלכה, גמרה את הדברים שלה מוקדם כדי שתוכל לעזור כשתתבקש.

החייל הנרגש חזר במהירות אל עבר הספסל בו פרש את שריונו, והזדרז להוציא את המגן לפני שישכח מקיומו. הוא התיישב והחל להשחיז את חרבו. בקרב הבא הוא יצטרך להתחיל להתארגן קצת מוקדם יותר. לפחות הוא ידע שהמלכה תמיד תהיה מוכנה לעזור לו.

♟️ ♟️ ♟️

הוא הנהן בסיפוק כשסיים להרכיב את השריון. כעת נראה כמו חייל אמיתי. הוא הכניס את החרב לנדן, וחיכה.

כל הקבוצה כולה הייתה כעת בחדר, לא רק החיילים.

המלך, לבוש בבגדי המלכות, מבלי אף כלי נשק. המלכה, בבגדיה האציליים, עם הקשת לגבה, וחרבותיה בנדנן. שני הרצים, כל אחד עם סוסו ליד אחד מבני המלוכה. הצריחים- ובכן הצריחים כבר חיכו במקומם בראשי המגדלים ולכן לא נכחו- ועוד שמונה חיילים, עומדים כזקיפים, מוכנים להיות לפקודתו של המלך.

המפקד, שוב, העביר את נאומו לחיילים. חייל מספר שלוש, כמובן, נכח ביניהם. הוא שב והזכיר, לא לאבד את המלכה, להגן עליה ראשונה, היא הכי מועילה. אמנם אף אחד לא העז לומר בקול, אך לכולם היה ברור: ברגע שנפלה, הקרב כבר הוכרע.

החייל הנהן וחייך, כך, שוב ושוב. הוא כבר החל להשתעמם מהדיבורים המייגעים.

ואז, סוף סוף, החלה הספירה לאחור. לרגע זה כל אחד מהחיילים חיכה. עכשיו מתחילים באמת.

3

הוא התייצב במקומו, בשורה הראשונה.

2

לצידו שבעת החיילים הנותרים. המלך והמלכה, הרצים, הסוסים והצריחים גם הם נעמדו במקומם מאחוריהם.

1

הוא היה החייל שעשה את הצעד הראשון. הראשון לזוז. הראשון להתקדם. לשבור את השורה ולצעוד קדימה.

במדי קרב לבנים, מולו, היו חיילי היריב.

הוא ידע שכך יהיה, כמובן, לכך כל הקבוצה התכוננה במהלך כל השנים. אך עדיין, פרצוף כועס, עוין, ואדם שבאמת רוצה להילחם בו, ובכן… הוא לא באמת היה מוכן לזה.

הוא הסתובב אחורה, הסתכל על חבריו החיילים ומאחוריהם.

המלכה הסתכלה עליו לרגע, עוצרת את הקרב בו היא הייתה, כדי להביט בו בעיניים טובות.

הוא סובב את ראשו בדיוק מספיק מהר כדי להגן מפני אחד מחיילי היריב.

מספר שלוש ניער את ראשו, הוא מוכרח להיות מרוכז. הוא לא יכול לחשוב על דברים אחרים.

הוא הזעיף את פניו והחזיר מתקפה.

"מספר שבע! תישאר במקומך! המלכה בסכנה!" נשמע צעקת המפקד בקשר.

החייל הביט בחטף אחורה. המלכה הייתה מוקפת בשלושה אנשים, הרץ שלה כבר בחוץ, כך גם הסוס, ומספר שבע הציב את מגנו ממול אחד היריבים.

הבחור הסתכל שוב לפניו. המלך היריב יושב על כסאו, מידי פעם זז הצידה. השומר שלו עסוק, המלכה בכלל בקצה השני, חייליו נלחמים. והמלך… כל כך קרוב, כל כך פגיע.

רק עוד כמה צעדים…

הוא הביט שוב לאחור. מספר שבע הצליח להביס את אחד היריבים.

חייל במדים לבנים קפץ על פיון מספר שלוש עם חרבות שלופות, והכריח את החייל המוסח לחזור לקרב ולהגן על עצמו במיומנות.

"כולם!!! תגנו על המלכה!!! היא הסיכוי היחיד שלנו לנצח!!!" המפקד צרח באוזניה.

אבל חייל מספר שלוש הסתכל כבר על המלכה. הוא ראה שהם מסתדרים בהגנה עליה.

והוא… כל כך קרוב… לנצח.

הוא נמנע מלהביט אחורה, עוד כמה צעדים והוא מגיע למלך. עוד כמה צעדים והם ינצחו.

הוא לא חייב את המלכה בשביל לנצח… הוא יכול לעשות את זה. הוא ינצח.

זעקה נשמעה מאחוריו.

החייל סובב את ראשו.

המלכה.

המלכה.

איך? מ-מתי זה קרה? בפעם האחרונה שהוא הסתכל… היא הייתה… חיה.

הוא הרגיש איך מוחו מתערפל.

"מספר שלוש! מספר שלוש, זוז!!!"

הוא שמע במעומעם את קריאות המפקד.

ואז הכל דמם.

לא בבת אחת, אלא כמו נר שכבה לאט. לא שקט של שלווה, אלא דממה כבדה, חונקת.

הוא היה… כל כך קרוב.

הקרב עוד השתולל סביבו, כך ידע, אך צעקות הפכו לרעש עמום, וקריאות המפקד לא הגיעו אליו.

כל כך קרוב.

הוא לא ראה מי משלו כבר הוסר מהלוח, והוא גם לא ראה את המלך היושב על הכיסא שמולו, בבגדיו הלבנים.

ואז הוא בחוץ.

לא, הוא לא היה כל כך קרוב.

אותן פקודות שנחקקו במוחו, אותן פקודות שבהן הוא זלזל…

המלכה הייתה לב הקרב, הציר שסביבו הכל הסתובב. היא הייתה האפשרות, הסיכוי.

ואז הגיע הרגע. הרגע בו החליט שהוא מסתדר לבד, הרגע שבו ראה את הדרך הסלולה לפניו. הרגע שבו החליט שאין צורך להביט אחורה.

הרגע בו הוא חצה את הגבול.

וברגע הזה, הוא איבד אותה.

וכשהיא נפלה, המשחק הוכרע, גם אם נראה שהלוח עוד מלא תנועה.

ואז הוא איבד את עצמו. ואיבד את היכולת שלו לנצח, היכולת לה כל כך כמה.

כי הוא לא הפסיד את הקרב ברגע שנפל,

הוא הפסיד ברגע שחשב שהוא יכול לנצח לבד.

(זהו משל על החיים.

המלכה היא המשפחה, הקרובים, החברים והערכים שלנו. מלך הקבוצה היריבה הוא המטרות שלנו בחיים. והקרב אלה החיים עצמם.

כשאנחנו מגיעים לקרב הגדול של חיינו וכשאנחנו יוצאים אל העולם, לפעמים קל לשכוח את המשפחה, הקרובים, החברים, והערכים שלנו.

לפעמים קל לנו להשאיר אותם מאחור, ולשכוח ממה שאנחנו צריכים להשקיע בקשר הזה. קל להתרכז יותר מידי במטרות וברצונות שלנו, ולשכוח את התמיכה והעזרה שהם נותנים כשאנחנו צריכים.

אנחנו כל כך מתרכזים בלהוכיח את עצמנו, ולהיות הראשונים והכי טובים.

אבל בסופו של דבר, ברגע שמתקדמים בלי להביט לאחור, ונותנים לקשר הזה לקמול, אז אנחנו מאבדים חלק גדול בעצמנו, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לנצח.

הקשר הזה הוא לא הסחת דעת, הוא רק מחזק אותנו.)

עד כמה אהבת את היצירה?