"אני מצפה מעצמי ומכל אחד מכם לחתור למגע בהגנה על הבית. אם יקרה משהו ואני לא אפעל ככה, אני מודיע לכם שאזרוק את הסיכה, אעזוב את היחידה ולא אחזור לכאן, כי אני לא ראוי! וכך אני מצפה גם מכם". המילים הללו, שנאמרו על ידי סרן שילה כהן ז"ל לחייליו בצוות צ'יקו רגע לפני שיצאו לחופשת החג, אינן רק דרישה פיקודית של קצין ביחידת שלדג. הן תמצית חיו של אדם שחי בכל רגע בתחושת שליחות מוחלטת ובאחריות בלתי מתפשרת כלפי עמו וארצו. בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, המילים הללו הפכו למציאות חיים ומות. שילה, שהיה בביתו בשדרות, לא המתין לקריאה רשמית. הוא לקח את נשקו של אחיו, חבר לצוות מטכ"ל ויצא להילחם על הבית בקיבוצי העוטף. הוא נפל בקרב בקיבוץ בארי לאחר שחיסל עשרות מחבלים והציל חיים רבים, כשהוא מממש עד נשימתו האחרונה את ההבטחה שנתן לעצמו ולחייליו.
ועבורי שילה הוא הרבה יותר מדמות מופת לאומית המופיעה בחדשות. הוא חלק בלתי נפרד מהבית שלי ומהקהילה שבה גדלתי. שילה הוא בוגר סניף בני עקיבא שדרות שבו אני פעילה היום, וחבר קרוב מאוד של אחי הגדול. הקשר האישי הזה הופך את דמותו למוחשית וקרובה עבורי הוא לא היה רק "המפקד משלדג", אלא האח הגדול שחיוכו המאיר מילא את החדר בכל פעם שביקר אצלנו, והמדריך שכולם בסניף העריצו בזכות הפשטות והענווה שאפיינו אותו למרות הישגיו הכבירים.
שילה היה אדם שחי את ערכי התורה והעבודה במובן העמוק והאמיתי ביותר שלהם. הוא הוכיח לנו שמי שחי חיי אמת לא משאיר את העוצמות הרוחניות שלו סגורות בבית המדרש, אלא מביא אותן לכל מקום שאליו הוא מגיע. הוא היה זה שלא יפספס ציצית אף יום בצבא, ובאותה נשימה יהיה הראשון להגיע בשיא המרץ לניווטים המפרכים. הוא הקפיד להגיע בזמן לתפילת שחרית, ובאותה מסירות היה הראשון לקחת מטאטא ולנקות את הסניף בצורה הטובה ביותר, בלי טיפה של אגו. עבורו, הגנה על הבית, לימוד תורה ועזרה לזולת היו כולם חלק מאותה שליחות אחת גדולה של עשיית הטוב בעולם.
כמדריכה בסניף היום, הדמות של שילה מלווה אותי בכל פעולה ובכל מפגש עם החניכים שלי. הוא לימד אותי שחינוך מתחיל באהבת אדם פשוטה ובגובה העיניים. שילה ידע לשלב בין הצבת רף ערכי גבוה לבין חיבור אמיתי ובלתי אמצעי לחניכים שלו הוא ידע להיות נוכח בשיא הלהט והשמחה שלהם, ומייד אחר כך לשבת איתם לשיחה עמוקה על הערכים שמובילים אותם בחיים. ממנו למדתי שמנהיגות היא לא התנשאות, אלא היכולת להיות חלק מהחבורה תוך כדי הובלה לעבר מטרה משותפת. כשאני עומדת מול החניכים שלי, אני מנסה לאמץ את הדרך שלו לעבוד קשה, להתאמץ ולראות תוצאות, ולא לוותר על אף אחד, בדיוק כפי ששילה עשה.
הגבורה של שילה לא התבטאה רק בשדה הקרב, אלא גם בפרטים הקטנים של החיים בשדרות. לצד שירותו התובעני, הוא הקפיד לבקר בקביעות יהודי מבוגר ובודד בשכונה שלנו, מתוך הבנה שחתירה למגע בהגנה על הבית מתחילה בדאגה לאדם שחי לצידך. שילה מייצג את הגבורה הישראלית המודרנית, כזו שמשלבת מצוינות מקצועית חסרת פשרות עם רגישות חברתית עמוקה. המורשת שהשאיר אחריו תחת הקריאה "הבו גודל" מעניקה לי ולבני הנוער בעיר שלי את הכוח לבחור תמיד בגדלות, לא לעשות דברים "בחצי כוח" ולהאמין שאנחנו מסוגלים להוביל ולשנות. אני בוחרת להמשיך את דרכו בחינוך ובנתינה, מתוך אמונה שהעוצמות ששילה נטע בנו ימשיכו להצמיח כאן דור של גיבורים יומיומיים. יהי זכרו ברוך.
