שכחה/ תמירה גורדון

שכחה
כל המילים ששיננתי
השתנו להדים רחוקים.
נופי ילדות הופכים בטון,
מתכסים אבק, נמחקים.
נעלמות ממני תקופות חיים,
חלומות בהקיץ, רעיונות לבטלה,
רשימות של קניות, שמות ופנים
צונחים וטובעים כוכבים במצולה.
אני מאבדת את היקר לליבי,
האלומות שעמלתי על איסופם.
אין אבן טוענת לאבדות שכאלו –
לדבשם, לעוקצם, לכיסופם.
ויש דברים שלא נידפו,
עודם מדכאים, עקשניים,
דרכם אתוודע ואתנחם:
שכחה היא מתנת עניים