שלוש שניות של זריקה/ סתיו יוליס

שלוש שניות של זריקה

קר במרפאה.

אולי זה בגלל המזגן, שהומה חרישית, ואולי מכיוון שאני שרויה בפחד ולחץ. כנראה בגלל שניהם.

אמא יושבת לידי בחולצה קצרה ומכנסיים. לא נראה שקר לה בכלל. היא אפילו מקפלת קצת את השרוולים, ומוחה טיפות קטנות מעל שפתה העליונה, נזהרת לבל ימרח האודם. הטלפון שלה מונח על ברכיה, ואני יודעת שהיא מתאפקת לא לגעת בו. אני לא חושבת שהיא שמה לב כמה רעדתי.

אני מעבירה את ידיי על מפרקיי אצבעותיי שוב ושוב, עד שהרעש של הקליקים גובר על הרעש שהפיקו המזגן ותקתוקי המקלדת. אמא יודעת שאני עושה את זה כשאני לחוצה, ואני רואה שהיא מתאפקת לא להעיר לי.

אני בטוחה שאמא מעולם לא רעדה כך. הכל בה מושלם ומוקפד כל כך. מהשיער הבלונדיני המטופח שלה, שנח על כתפיה בצייתנות, ועד להתנהגות המנומסת והמאופקת שלה.

עוד רעד עובר בכתפיי.

אני מנסה להתמקד בידיו של הרופא, שעוברות על אותיות המקלדת במהירות. הוא אפילו לא צריך להסתכל. אני לא מתרשמת. גם סבתא שלי כזאת. תקתקנית מקלדת. אני מביטה בפניו המרוכזות. הן לא השתנו במשך עשר דקות. עיניו האפורות מתרוצצות אנה ואנה. אך הן לא מביטות בנו. הוא בקושי הרים את מבטו כשנכנסנו אל הקליניקה שלו לפני כמה דקות. המזכירה שבחוץ אמרה לנו שהוא יתפנה אלינו בעוד רגע, אך הדקות עברו באיטיות מורטת עצבים, ושום מילה לא נשמעה בחלל החדר. אני מתפלאת שאמא לא אמרה כלום.

אני חושבת שהיא לא מבינה כמה אני פוחדת. אבל זה לא אשמתה. אף אחד לא אמור לפחד מזה.

כשאמא מעבירה את ידה בשערה כמה וכמה פעמים, אני יודעת שהיא מתחילה לאבד את הסבלנות, אך היא עדיין משאירה חיוך מנומס על שפתיה העדינות, ומשתדלת לשבת זקוף בכיסאה. בכל זאת, בנות אדמס לא מתרשלות. אבל אני חייתי איתה במשך כל חיי. עיניה מכווצות מעט, וידיה לוחצות אל העור שעל ברכיה. בן אדם רגיל לא ישים לב לכך. אני כן. היא לא מרוצה מהרופא הזה. מעניין מתי היא תפתח את הפה.

מבטי נודד שמאלה. טעות. מול המיטה הלבנה ניצבים שורות שורות של מזרקים עם חודים ארוכים כתער, והעיניים שלי כמעט יוצאות מחוריהם. אני מתחילה להתנשף בבהלה, ומנסה מיד להפסיק כשאמא מציצה בי מזווית עיניה בשיניים חשוקות מבעד לחיוך המנומס, כאילו רצתה להגיד לי, ‘אדליין, תשלטי בעצמך’.

אז אני מפסיקה. כי זה מה שבנות אדמס חונכו לעשות.

הרופא סוף סוף מתיק את מבטו מהמחשב, נשען אחורה בכיסאו ומחייך אלינו חיוך מבעית משהו.

אני שוב מתחילה עם הרעידות ופקיקת האצבעות. אמא לעומתי מחייכת אליו. חיוך המיליון דולר הזה שלה.

אך הרופא כלל לא מביט בה. עיניו נעוצות בי.

“אדליין אדמס, נכון?”

בסיס הגרון שלי מלא ברוק, ואני לא מצליחה לדבר. אני מודעת למבטה הדוחק של אמא, ולכן אני מאלצת את עצמי להביט בו ולהנהן לאישור.

“אני מבין שאת כאן כדי לקבל זריקה, נכון? פפילומה?” הקול שלו נעים, רגוע.

הרעידות קצת מפסיקות. “כן” אני עונה. הקול שלי עדיין לא יציב.

הרופא מהנהן. “בסדר גמור” הוא קם מכיסאו ומחווה לי על המיטה הלבנה. “בואי שבי”

אינני בטוחה שרגלי הג’לי שלי יצליחו להחזיק אותי עומדת, אך בכל זאת אני מצליחה איכשהו להגיע אל המיטה. המזרקים מולי, מבריקים ונוצצים. כמו שורה של סכינים.

אני מסבה מהם את מבטי.

הרופא מגיע אלינו עם קלסר קשיח ועט ומושיט אותו לאמא, שעומדת לידי. “תמלאי רק את הדו”ח בבקשה, גברת אדמס, ואז נתחיל”

אמא לוקחת באלגנטיות את העט ומשרבטת במקומות הנצרכים את החתימה המעוגלת והמושלמת שלה. כשהיא מסיימת היא מביאה את הקלסר אל הרופא, עדיין עם החיוך נסוך על שפתיה.

הרוק שבבסיס הגרון שלי מתחיל להרגיש כמו טעם של קיא.

הרופא מניח את הטפסים על השולחן. הוא שם את כפפות הגומי הכחולות על ידיו ואז ניגש אל ערמת המזרקים, שולף אחד ומתחיל להכין אותו לקראת הזריקה.

ידי חופרות בריפוד המיטה וכמעט וקורעות אותו. אני בטוחה שזה ישאיר סימנים.

הרופא מתיישב בכיסא מצד שמאל שלי, מחזיק בידי ומתחיל לחטאות את כתפי במגבון הלבן העגול. תחושת הקור של המגבון פושטת בי, ואני מתחילה לרעוד בקצב לא נשלט. הרופא, עם ידו עדיין צובתת בלפיתת חנק את מפרק ידי, מסתובב ולוקח את המזרק מהמגש.

“לא!” הזעקה חודרת מתוכי ומפלחת את השקט המותח, ואני מושכת את ידי ממנו.

“אדליין” אמא מסננת בשיניים חשוקות.

הרופא לא נראה מעוצבן. הוא מחייך אליי ולוקח את ידי שוב בעדינות.

“לא, בבקשה לא” היבבה נפלטת מפי. אני לא אמורה לעשות את זה. ככה בנות אדמס לא מתנהגות. אבל אני לא שולטת בעצמי.

“הכל בסדר אדליין, תרפי את היד” הוא אומר בקולו השלו. “הזריקה תימשך בדיוק שלוש שניות. לאחר מכן לא תרגישי כלום. זה יעבור מהר, אני מבטיח”

היד שלי רועדת. הפה שלי רועד. כל חלק בגוף שלי רועד.

“את רוצה אולי שאמא תחזיק לך את היד?” הוא מביט באמא.

שפתיה של אימא מתהדקות לקו אחד ופניה נעשות נטולות הבעה.

אני בכלל לא מסתכלת עליה. אני כמעט ורוצה לצחוק לרופא בפרצוף. אבל אני יותר מידי נסערת.

הרופא מעביר את מבטו לרגע אחד קצר ביני לבין אמא ואז מכחכח בגרונו, מנסה להתגבר על השתיקה המביכה. הוא שב ומסתכל בעיני. “תעצמי את העיניים, אדליין. תחשבי על דברים טובים. משמחים. שמרגיעים אותך”

אני מנסה לעשות כדבריו. אני עוצמת את עיני, מנסה להרגיע את ידי הרועדת, ולחשוב על דברים משמחים. ארטיק, ים, שמש… על מי אני עובדת. שום דבר מזה לא משמח אותי.

“תשאירי את העיניים סגורות אדליין” מתרה בי הרופא כשעיני זעות מעט, רוצות להיפתח. “תנשמי עמוק”

אני לוקחת נשימה עמוקה, מרפה את הגוף.

“תמשיכי לחשוב על מה שעושה לך טוב.” הקול שלו נשמע במרחק אלפי קילומטרים, אבל הוא מרגיע ומלטף, ואני נסחפת לתוכו, ומנסה לעשות כדבריו. “אני אספור עד שלוש, והכל ייגמר.” אני מנסה לנבור במוחי ולחשוב על דברים משמחים. “מוכנה?” אני לא מצליחה.

“אחד,”

בום.

בבת אחת אני נזרקת לאחור.

דמות עולה ברוחי. עיניים חומות, טובות. חיוך אוהב ומלטף.

והמילים פשוט פורצות ממני.

אבא. אבא, אבא, אבא. בבקשה, תישאר איתי כאן. אני לא רוצה לחזור לשם. אני לא רוצה. לא רוצה לחזור להיות בת אדמס. אני לא יודעת איך להיות כזאת. אני לא רוצה לחזור לאמא. לא סובלת את ההתנהגות המאופקת והמנומסת שלה. לא סובלת את השיער הבלונדיני הנוקשה שלה. את השפתיים הנפוחות יותר מידי האלו, את המסכה הירוקה המבחילה הזאת שהיא שמה כל בוקר. את השליטה שיש לה בחיי. את איך שהיא חינכה אותי. את החיוך מיליון הדולר המבחיל שלה. את איך שהיא משחקת באנשים. את העובדה שהיא מצפה ממני לשלמות. אבל אני לא כמוה. אני רוצה חופש, בחירה. אני לא יודעת איך להיות מושלמת. אני לא רוצה.

“שתיים”

היא קרה אליי, אבא. היא לא מכירה אותי. אני שום דבר בשבילה. אין לה מושג מה אני אוהבת, איזה מוזיקה אני שומעת, איזה עונה גורמת לי לחייך. רק המחשבה של להחזיק לי את היד גורמת לה להיות חמוצה. היא אף פעם לא החזיקה לי את היד, אבא. היא לא חיבקה אותי, לא ליטפה, לא נישקה. היא לא אמרה לי מעולם שהיא אוהבת אותי. כי היא לא אוהבת אותי. לא באמת. איך היא תאהב אם אין לה מושג מי אני?

“שלוש”

היא לא רוכבת איתי בפארק באופניים כמו שאתה היית עושה. ואוכלת איתי גלידה על החול מול הים, וזורקת ליונים פרורי לחם. מרכיבה אותי על הכתפיים ומחבקת אותי בלילה בלילות סוערים. היא אף פעם לא מקשיבה. היא אף פעם לא שם כשאני צריכה. היא לא רואה אותי. לא אכפת לה ממני. בבקשה. בבקשה אל תכריח אותי לחזור. אני לא רוצה. תיקח אותי אתך, בבקשה. בבקשה אבא. אני לא רוצה לחזור. אני לא רוצה ל…

“גמרנו” קולו של הרופא מצטלצל באוזניי. הוא נשמע קרוב יותר.

עיני נפקחות בפתאומיות.

האור הלבן מידי של המרפאה מסנוור אותי. אני ממצמצת ומרימה את ידי הימנית כנגד עיני.

“בואי רק תחזיקי את זה,” הרופא אומר ואני משפילה את מבטי למגבון החיטוי הלבן שהרופא מצמיד לעורי. ביד חסרת תחושה אני מהדקת את המגבון והרופא עוזב, לוקח את המזרק ומניח על המגש הכסוף.

“נו, איך היה?” הוא מחייך אליי בעודו מוריד את הכפפות מידו ומשליך אותם לפח.

אני מרימה אליו את מבטי באיטיות ולא עונה.

“היית נהדרת” הוא מושיט אליי יד ללחיצה ואני לוחצת אותו ברפיון. “כל הכבוד שהתגברת על הפחד”

אמא מכחכחת בגרונה ומתערבת. “קדימה אדליין, אנחנו צריכות לזוז”

אני קמה ומתקדמת אליה במבט אטום.

“שיהיה לכן המשך יום טוב” קורא הרופא אחרינו.

אמא לא טורחת לענות. היא פותחת את הדלת ויוצאת ממנה במבט חמוץ, עקביה האדומים נוקשים על הרצפה.

אני מעיפה מבט אחרון אחורה, אל המזרק שעל המגש הכסוף, ואז מבטי עולה למעלה. אני עוצמת את עיני, נותנת לדמעה אחת לברוח מבעד לריסי, רק לרגע, ואז מוחה אותה במהירות, סוגרת אחרי את הדלת, והולכת אחרי אמא בסנטר מורם, גב ישר, וצעדים גדולים ובטוחים.

כי בנות אדמס לא מתרשלות.