שקוף כדי לראות / נגה זאבי

 

המבטים הנדהמים צלפו בי כשוט המכה על הבשר החי, ובכל זאת- אני לא יכול להאשים

אותם כל כך, רוב הזמן אני בלתי נראה, פשוט בגלל שהאנשים מסרבים לראות אותי.

כמו הגוף חסר הראש שאתם רואים לפעמים במופעי שוליים, זה כאילו הוקפתי במראות

בעלות זכוכית קשה, מעוותת. כשהם מתקרבים אלי הם רואים רק את הסביבה שלי, את

עצמם או בדיה של דמיונם. אכן, כל דבר וכל אחד מלבד אותי. דווקא עכשיו, עכשיו כולם

חייבים לראות אותי, כרגע, אני- ירון, היצור המעניין ביותר עלי אדמות. אני שונא לאחר

לשיעור, יותר מידי מבטים ליום אחד, לא פעם חשבתי שאני מתחיל לפתח אלרגיה

חריפה לעיניים בוחנות, בין כה וכה נראה שהילדים מבית הספר שלי ניחנים באלרגיה

נפוצה למראה שלי, כנראה עיניים חומות או שיער שחור ממש מעורר בהם סלידה, אבל

האמת הכואבת- שהם פשוט מסרבים לראות אותי

;"בוקר טוב גם לך," המורה הבחינה בי,  "צא מהכיתה בבקשה", "האיחורים האלה לא

מקובלים עליי. בכל צעד שאני עושה לכיוון הדלת המבטים חודרים לתוך גופי ומשתקים

אט- אט כל אחד מאבריי.

התיישבתי על הספסל הדהוי ממול לדלת הכיתה, שוקע במחשבות, מוציא את

החולמנות המופרזת שלי לטיול…. שמעתי צרחות, מחשבותיי נעצרו, בעוד אני צועד

לעבר צווחות האימה, זה הגיע מחצר בית הספר. חבורה גדולה של ילדים וכמה מורות

עמדו מבוהלים מביטים באימה לגג המבנה- עמד שם ילד בן גילי. הוא עומד לקפוץ!!

צרח אחד הנערים. הילד המשיך לעמוד, ידעתי מה הוא הולך לעשות, הוא הולך לפגוע

בעצמו, גם אותו מסרבים לראות, לפתע חשתי גל של אהדה שוטף את גופי לילד הזה .

מצאתי "למה אתה מחכה?" שמעתי את עצמי פונה לילד,

הוא שתק.

התחשק לי לחבק אותו, הילד היה נמוך בעל אף חצוף ונמשים שובבים, הוא הסתובב

אליי, והביט בי בעניו השחורות הגדולות,

"הם התקשרו למשטרה?" שאל בקול מלא ציפייה .

"אני מניח" עניתי,

"אתה יודע, גם אני שקוף" ניסיתי להוציא מהילד עוד מילה או שתיים, הוא התיישב על

קצה הגג, ישבתי לידו,

"זה לא כזה מפריע לי," המשכתי , "הרי בסופו של דבר איפה עובר החוט שמבדיל בין

מעשים שעושים מתוך צורך פנימי ומעשים שאינם אלא גרסה של טקס זה או אחר

שבעזרתו אנחנו מגדירים את הרגש שלנו?? כמה אנשים בעצם בוכים בחתונות או

צורחים בתסכול או זורקים את הראש לאחור בעת צחוק או מחבקים את חברם בעת

תחילתה של פגישה מפני שמשהו בתוכם מוביל אותם לזה, וכמה עושים כך רק כי זה

משהו שצריך לעשות? אותי פשוט צריך לא לראות, חוק לא כתוב המשתייך לנורמה

החברתית הארורה, לא מפני שאנשים רעים, שום דבר בתוכם לא מוביל אותם לכך,

ובכל זאת- לסרב לראות אותי זה נורמלי, זה רגיל, זה צורך חברתי שהמוח משווע

אליו."

הילד המשיך לשתוק,

שנינו צופים בכמה אנשים במדים אשר פורסים רשת שחורה תחת הגג, שנינו צופים

בהמולה ההולכת ודועכת שהייתה בעיצומה לפני חמש דקות, ושנינו מעכלים את דבריי,

באופן מפתיע בעיקר אני.

"לא יעבוד לי היום, הא? פלט הילד בעוד עיניו נעוצות ברשת השחורה .

"נו ,מילא כמה ילדים צווחנים, לא באמת אכפת להם" .

"אני חושב שזאת הפעם הראשונה שניהלתי שיח כזה ארוך עם מישהו, אני חושב שזאת

הפעם הראשונה שניהלתי שיח. "

"אתה חושב שאני אשאר שקוף לנצח?; הילד שאל

"אני חושב שאני שונא את הנצח, משום מה הוא מעולם לא נגמר,." עניתי

אבל אני גם חושב שהוא מותיר הרבה מאוד זמן להשתנות…

עד כמה אהבת את היצירה?