תיבת האסטיר / אילה בלאיש

אף אחד לא ידע מה יש בתוכה. 

מלבד נערה אחת, בת שבע עשרה, יתומה שגרה במדבר. 

אמה שמה. היא נעזבה כשהיתה בת שנתיים, בקהיר בירת מצרים, וגודלה על ידי שבט בדואי עתיק.

היא זכרה רק חלקיקי תמונות, על החיים שלה לפני שהגיעה למשפחה הבדואית.

ביום הולדתו של אחיה למחצה, עומאר, אמה הרגישה בודדה והסתכלה בייאוש על האנשים סביבו.

כולם חוגגים איתו, חשבה. והראש שלה התחיל להתמלא בשאלות הרגילות. כמו: איך זה שאף פעם לא חגגו לה כמו לעומאר, שהיה בן המשפחה בדם, איך זה שלה אין אף תמונה בראש של יום הולדת ושמחה כזו.

אבל מיד מחקה את המחשבות הטורדניות האלה ונכנסה לאוהל. 

אמה שוטטה באוהל עד שלפתע מתוך קופסה קטנטונת ניצנצה אליה מראה קטנה.

היא הרימה את המראה והביטה בה. המחשבות שחלפו בראשה לפני רגע, הציפו אותה שוב יחד עם התחושה המוכרת של זרות ״למה אף פעם לי לא חגגו ימי הולדת כאלה. 'חברים' לא הגיעו, קיבלתי מאפינס מיניאטורי עם נייר דליק בתור נר, החגיגות שחגגו לי, לא היו ולא תהיינה לעולם כמו של עומאר.

אני חייבת לגלות מי אני באמת".

״אמה,איפה את? צריך עזרה עם העוגות!" 

קולה של אמל אמו של עומאר, חדר אליה פתאום.

אמה ענתה לה בטון הרגיל שלה שהסווה היטב את מה שעבר לה בראש, "אני מגיעה אמל".

בחסות העלטה, אמה התגנבה עם תיק שהכינה מראש, יחד עם המחשבה לברוח מהמקום הזה שאינה שייכת אליו.

בחשכה המוחלטת שהשתררה לפתע, כשקולות החוגגים התרחקו, היא החליטה לנסות לברוח.

אבל עומאר, שחזר מהחגיגות גילה אותה. "מה את חושבת שאת עושה?״ התרגז.

״עומאר זה לא מה שאתה חושב״ גימגמה. ״זה נראה ככה. לאן את בורחת?" נרגע מעט.

״אני הולכת לגלות את האמת עליי, מי ההורים שלי, למה הם נטשו אותי, הם בחיים בכלל?" 

אמה חשה שאבן הוסרה מלבה. 

״  מה שתגידי בכל מקרה תהני… אני אחפה עלייך". 

אמה חייכה אליו ועומאר שחרר אותה.

אמה תהתה לעצמה היכן כדאי שהיא תתחיל לחפש את האמת.

לפתע צץ משום מקום איש זקן.

אולי כדאי להתייעץ איתו? 

אמה ניגשה אל האיש. ״סלח לי אדוני, אני מנסה לגלות את האמת עליי. אולי תוכל לעזור לי?".

האיש התבונן באמה שנראתה לו תשושה וריחם עליה. ״יקירתי בואי הלום ושבי איתי". לאחר שליטף את ראשה הייתה לה תחושה שדווקא על האיש הזה היא יכולה לסמוך.השניים התיישבו על סדין מאובק ״ישנה שמועה על תיבה מיוחדת שיכולה לגלות את האמת עלייך" סיפר בקול צרוד. אמה הסתקרנה והתחננה "ספר לי עוד״. ״המסע לתיבה הוא מסוכן!" הזהיר הזקן. ״אני מתחננת, אני מוכנה להסתכן!" דמעה זלגה מעיניה. ״בסדר אספר לך. אני יודע רק דבר אחד, בנהר השחור יש את הרמז לתיבה.״

״מאיפה אני יכולה להתחיל?״ עיניה נעצמו לרגע, היא שאפה אוויר והחליטה לנוח קצת. 

היא נמנמה על שמיכת קיץ דקיקה, כשלפתע הופיעו בחלומה שתי אמות. האחת תינוקת והשניה בוגרת.

התינוקת שיחקה בערסל השינה. ״בוקר טוב אמה״ אמרה בחיוך אמא שלה. אמה הבוגרת מתבוננת. היא הבחינה בכך שהאישה שעומדת שם, שמחה ומאושרת, היא אמא שלה.״רוצה שאקריא לך מהספר שאת אוהבת?״ אמרה לה בטון הגבוה בו  לרוב מדברים עם תינוקות.

אמה התעוררה נרגשת. היא חיפשה בתיק שלה את הספר שהגיע איתה ביום בו נעזבה. היא הוציאה פריט פריט עד שמצאה אותו. היא נעצה באושר  עיניים בספרון והתחילה לקרוא אותו במהירות. היא לא מצאה שום דבר חשוב או חשוד.

היא הייתה כל כך נחושה, עד שדפקה על הכריכה כדי לדעת אם יש מקום חלול. עד שבאמת מצאה, על הכריכה האחורית. היא קרעה אותה בפראות. בפנים הייתה מפה של האזור שניתן  לראות בו את הנהר והיא קפצה מאושר, התבוננה כמה פעמים במפה ויצאה לדרך.

השמיים חשכו. אמה המשיכה ללכת עד שהתעייפה 

 ונעצרה בנווה מדבר, שם היה נקיק מים. היא התקרבה בחשש ולגמה מהמים עד שהאדמה רעדה ואז התרחקה.

איש לא ציפה שהמים בנקיק יהיו בעצם מיי הנהר. רעידת האדמה חשפה אותם. אמה לא חשבה שהמים יהיו גבוהים. היא קפצה ללא חשש, וצללה עמוק, עיניה כמעט נעצמו.

מתוך ראייתה המטושטשת ראתה חפץ שהיה שחור אבל נוצץ.

 היא הבינה שעוד מעט ייגמר לה האוויר, אבל בלית ברירה, היא חייבת לצלול להביא את החפץ, עכשיו או לעולם לא!

אמה אספה את החפץ מתקשה לנשום ועלתה לכיוון קצה הנהר מותשת,   

 נשכבה על האדמה עם החפץ המסתורי בידה.

 בסקרנות החלה לחקור את החפץ  שהתגלה כמצפן. אמה הבחינה בפרט מוזר. ״לפי הכוכבים,הצפון בכיוון שהמצפן מראה שמערב.״

היא הבינה שעליה להמשיך הלאה לכיוון שהראה המצפן.

לפתע שמעה קולות שנשמעו של נחשי הידרה. היא הסתובבה לאחור והזתה שראתה נחש ארסי בעל חמישה ראשים.

היא רצה כל עוד רוחה בה, עד שחשה שהגיעה לסביבה בטוחה. היא המשיכה ללכת לאט, אבל מרוב ריכוז בנשימותיה, נפלה לתוך חור שחור שבאדמה."הצילו!" קראה בקול, כשקלטה שההידרה התקרבו אליה עוד יותר, וברחה לכיוון, מנהרה קטנה. 

החושך הלך וגבר עד לחשכה מוחלטת והיא ידעה שלא תוכל לחזור. 

אמה הסתובבה סביב עצמה, בקושי נושמת מרוב אימה, והחלה לבכות. עיניה נפקחו ברגע שקול ההידרה התקרב ושוב ניסתה לברוח, עד שאיבדה את הכרתה.

הדבר הראשון שזכרה היתה דמותה של אמא שלה המעירה אותה."אמוש תינוקת שלי" דמעות זלגו מעינייהן. 

 ״אמה הכל בסדר, את רק צריכה להקשיב לי״.

אמה התרוממה במהירות והסתכלה בעיניים של אמא שלה ברצינות. ״לא משנה מה יקרה, אל תמשיכי לחפש את התיבה!"

אמה הרגישה שהיא עומדת להתפרץ.

״אמה חכי לפני שאת מדברת ההידרה מגיעה! תקשיבי לי זה חשוב, לא משנה מה, אל תמשיכי לחפש את התיבה! את חייבת לשחרר את זה". 

אמה לא ידעה מה לעשות. היא שוב הסתובבה סביב עצמה והזתה את ההידרה זוחלת לעברה ב"מהירות האור". המשפטים שאמא שלה אמרה לה הדהדו בראשה.

עיניה נעצמו  ושוב עמדה להתעלף  אבל אז הבינה שעליה לאפשר לעצמה לשכוח  מעט ממשימתה, להרפות ולהרדם.

נער צעיר התהלך בשביל.

לפתע ראה את הנערה שישנה שם ונבהל. הוא היה בטוח שהיא מחוסרת הכרה ורץ להביא דלי מים לשפוך עליה.

אמה התעוררה רטובה ומבוהלת. היא השתעלה והסתכלה המומה על הנער.

"איך אתה מעז לשפוך עליי מים!״

הנער הסתכל עליה במבוכה. ״אז את חיה" חייך חיוך קטנטן ומהסס.

״אתה רציני! יכולתי למות כשעשית את זה!"

אמה הבהירה בכל מילה שאמרה שהיא כועסת.

״קוראים לי תום, ואת?"

״אני זועמת!"

״נעים להכיר אותך זועמת"

אמה רק התעצבנה יותר אבל החליטה לעצבן גם אותו ונשמה נשימה עמוקה: ״זה באמת הזמן לפלרטט?"

״תקשיבי אני באמת מצטער. אני חשבתי שאת התעלפת או שמתת"

״אם הייתי מתה, במה היו עוזרים לך המים ששפכת עלי?" אמרה בנימה מתנשאת מעט.

״שוב, אני מתנצל, אולי נתחיל מההתחלה?

אז קוראים לי תום".

באופן מפתיע, אמה  שיתפה פעולה.

״אני אמה"

תום חייך חיוך חמים. ״מה את עושה פה?"

״באתי לגלות את האמת עליי, ואתה?" 

אבן נוספת הוסרה מהלב של אמה.

"אני מטייל פה ביער. בעצם אפשר להגיד שאני גר פה.אני נמצא כאן מאז שאני זוכר את עצמי"

״אתה מכיר את השמועה על תיבת האסטיר?"

אמה ניצלה את ההזדמנות.

״בטח אבל אין לי מושג איך למצוא אותה, או איפה היא״.

אמה התבאסה. מבטה הופנה למטה. תום ריחם עליה."רוצה ללכת למחסה שלי? תוכלי לשתות משהו ולהתרענן"

אמה הסתכלה על תום וחייכה.

תום ואמה הלכו למחסה. אבל לפני שהגיעו משהו מוזר קרה בשמיים. אמה נעצרה והתבוננה בציפורים המתקרבות למקום אחד.הם הגיעו לפתח המחסה."אתה בא?" שאלה."מה לאן?" תום לא הבחין בציפורים."בוא אחרי" אמה התקדמה לכיוון הציפורים ותום אחריה.

היא התקדמה בנחישות ולא הקשיבה לתום שניסה לעצור אותה. ״תעצרי!" צעק. אמה גילגלה עיניים  ״את יודעת לאן את הולכת?" שאל ״לא בטוחה….לכיוון של הציפורים…אני חושבת". תום הסתובב לאחור וראה שהציפורים החליטו לעבור דרכם."אמה תזהרי" קפץ עליה. שניהם הסתכלו אחד לשניה בעיניים וחיכו שהלהקה תעבור, כשאמה ממשיכה שוב הלאה, נחושה מתמיד.

הציפורים הצביעו על מקום אחד: באר הקיריאוסיטי.

תום ואמה הסתכלו אחד על השניה ורצו לבדוק. הם הסתובבו סביב הבאר.

לפתע עלה רעיון במוחה של אמה. הם שאבו מים מהבאר. אמה הכניסה את ידה לדלי המים ולא מצאה כלום. אמה הורידה בזהירות את המים שהיו פי כמה ממשקלה. היא נפלה לבאר. תום נבהל "אמה!" "אני כאן, אני בסדר" ענתה."אני רואה כאן משהו, בוא תרד". תום לא התנגד הפעם ופשוט קפץ לבאר. בתוך הבאר היו הרבה מים והנחיתה הייתה קלה, אבל מרגע הנפילה לבאר המים התחילו להתרוקן. ללא מילים היא צללה. לפתע ראתה תיבה קטנה וצללה לכיוונה ולקחה אותה. התיבה שקלה הרבה למרות גודלה. תום צלל לעזור לה. כשעלו לגובה פני המים, המים הגיעו לסוף הבאר. הם יצאו מהבאר ביחד עם התיבה. אמה פתחה אותה בהתרגשות. בתוך התיבה הייתה אבקה בבקבוק זכוכית קטנטן.

היא העיפה מבט בתום ופתחה את בקבוק הזכוכית ושפכה מעט מהאבקה על היד שלה. פיזרה על ראשה מיצמצה ועברה למקום מוזר שהיה ריק ושחור. לפתע ראתה אישה עם תינוקת בידיה בוכה מרוב אושר. היא התקרבה. הכל חלף לנגד עיניה. פלאשבקים על איך הגיעה למשפחה הבדואית. היא התעוררה נושמת בכבדות."אמה מה קרה?" שאל תום בדאגה. "אני יודעת" התחילה לבכות. תום חיבק אותה.

אמה נרגעה. "הכל רץ לנגד עיניי, עכשיו אני יודעת הכל, היא הקריבה את החיים שלה בשבילי בשביל שאני אחיה!

אני חליתי במחלת דיפאלו, לא הייתה לזה תרופה. חוץ מהתיבה.

הייתי אמורה למות בגיל שלוש. אבל היא שלחה אותי למשפחה הבדואית כדי למצוא תרופה. התיבה לא יכלה לעשות זאת, רק להראות לאמא שלי שזו עסקה של מוות תמורת מוות. זו או היא או אני. היא אפילו לא התלבטה." אמה לא יכלה להפסיק את הדמעות. תום חיבק אותה בעידוד. אין לי ברירה, אני צריכה לחזור למשפחה הבדואית. ״רוצה לבוא?״

״אמה אני מצטער אני צריך להישאר כאן."

אמה ארזה את חפציה וחזרה למשפחה הבדואית. כשהפעם היא שלמה עם עצמה.

עד כמה אהבת את היצירה?