בכפר כשכולם היו הולכים לישון יש משהו שאבא אמא ואני היינו עושים לפני השינה, תמיד היינו עושים את זה, שום דבר לא עצר בעדנו. כל אחד מאתנו היה מתגנב מהחדר שלו לבחוץ בלי שאף אחד יראה (כולל אחד את השני) ו "בורח" מהבית למרפסת האחורית, שם יש גלגל ענק של טרקטור. שם היינו מתיישבים, שותים תה/שוקו חם ואז "מתגנבים" לבית בחזרה.
עברו שנים וכבר התחתנתי ויש לי ילדים ובית מול אבא ואמא אבל המשכנו, להתגנב, לברוח, ולהתגנב.. ולא שינינו שום דבר, וכמו שאומרים: חיים יפים. עד… שהם מתו.
היום ישבתי לבדי בגלגל… הרגשתי… בודד. שכבתי במקומי הקבוע מסתכל בכוכבים, תמיד היינו עושים את זה ומרוב כל כך הרבה פעמים זכרנו איפה כל כוכב נמצא במקומו. אבל עכשיו כשהסתכלתי הרגשתי לבד. זיכרון צץ במוחי על הפעם האחרונה שלי עם אמא בגלגל. "הכוכבים ממש יפים הלילה" ככה תמיד הייתה פותחת בשיחה, שערה כבר לבן זורח מאור הירח. "אתה רואה משהו חדש בשמיים?" שאלה. "פשוט… הראיה שלי לא טובה כמו פעם.. אתה יכול לחפש לי את אבא בשבילי?" "מה זאת אומרת?" שאלתי קצת מבולבל. "אתה רואה כוכב חדש בשמיים?" דחקה בי. לא הבנתי אבל בכל זאת בדקתי. "כן", אמרתי לבסוף. "איפה?" שאלה בעיניים נוצצות. "מעל הכוכב הצבעוני", ככה קראנו לו.. "אבל למה את שואלת?" "זה כנראה אביך" אמרה בעיניים נוצצות. היא הסתכלה עלי וחיוכה נמוג. שפתה התחתונה רעדה קלות. "אמא?" שאלתי בפנים מודאגות. "וואו, אתה ממש דומה לו". אמרה, מלטפת את פניי. "מצטער אמא", אמרתי. "לא לא אל תצטער, אין לך על מה להצטער. אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך כפי שאתה" דמעה זלגה מעיניה. "כשאני אמות אני רוצה להיות כוכב לצידו ולצידך" "אמא די" אמרתי משתנק מבכי. "אני אוהבת אותך" אמרה, מניחה את ראשה על כתפי ובוכה. "אני אוהבת אותך ותמיד אהיה לצידך ואתה תדע מתי" חזרה ואמרה שוב ושוב. דמעות זלגו מעיני וליטפתי את שערה הלבן כשלג.
עכשיו כשהוא שוכב לבד עם שני כוכבים פשוטים מעליו הוא שואל את עצמו 'האם זה הסוף?' בעודו חושב על זה, עייפות גדולה צונחת עליו ולאט לאט עיניו נעצמות והוא שוקע בשינה עמוקה. למעלה מעליו שני כוכבים מתנודדים ונופלים ממקומם, ונדמה שהם לוחשים "זאת רק התחלה..".
