האוטובוס הירוק נסע לו על הכביש. על צידו היה כתוב באותיות גדולות ולבנות: "אלקטרה אפיקים". רבים מהיושבים בו הביטו בנוף דרך החלון, שממנו נשקפו כרמים וצמחיה ירוקה. עלי השלכת התעופפו סביב והרוח הסתווית שרקה דרך החלון.
דני: הוא בדיוק קיבל חופשה מהצבא. כל כך רצה לחזור הביתה, לאוכל החם של אמא ולמשפחה. הוא משרת בקרבי, בגדוד 13 בגולני, אז לצערו הוא לא יוצא הרבה הבייתה. שלמה ארצי התנגן לו באוזניות הבלוטוס הלבנות שקיבל מאביו לרגל הגיוס, והוא דמיין את ההפתעה שיעשה להם בשובו. את אמא אומרת: "דני איזה כיף שהגעת!" ואת אחיו הקטנים מתנפלים עליו בחיבוק כמו שקורה תמיד כשהוא חוזר.
תמר: "קו 143 לשדרות", הכריז הקול המתנגן באוטובוס. היא רצה מהר, "רק שלא אפספס את האוטובוס", חשבה בליבה. מתנשפת עלתה במדרגות הגדולות, הניחה את הרב-קו על מכשיר התיקוף ועברה לחפש מקום פנוי לשבת, אבל כולם היו תפוסים. היא המשיכה במעבר וראתה מקום פנוי ליד חייל. "סליחה?" שאלה בהיסוס "אפשר לשבת כאן?" הוא הסיר את האוזניות ושאל "מה אמרת?" "אפשר אולי לשבת כאן?" חזרה "כן, בטח" ענה דני. היא הניחה את תיקה הגדול על הרצפה והתיישבה.
"שוב פעם אני מאחרת", חשבה בליבה, "סבתא בטח כבר מחכה לי". מאז שסבא נפטר היא באמת זקוקה להרבה עזרה. אבל לה אין כוח. היא אהבה להישאר בבית עם החברות ולא רצתה להיתקע בשבת משעממת עם סבתא בשדרות. היא דמיינה את אמה חוזרת על המשפט הקבוע: "תמר, אני יודעת שקשה, אבל סבתא צריכה אותך ואני סומכת עלייך".
"סליחה? אפשר לעבור?" שאלה אישה מבוגרת למראה את הבחור שחסם את המעבר. "כן, סליחה" ענה ומיהר להתיישב במקום הריק האחרון. בלית ברירה עמדה האישה המבוגרת והחזיקה ברצועה שמחוברת לתקרה נשענת על דפנות האוטובוס, "שבי כאן" קראה אליה תמר כשהבחינה במתרחש. הייתה לה עין חדה לדברים האלה. היא מיד קפצה מהמושב ופינתה את מקומה לאישה המבוגרת. "תודה רבה ילדה צדיקה!" אמרה האישה המבוגרת בקול צרוד והתיישבה בכבדות בכיסא.
"נפגשנו מתישהו?" שאל החייל את האישה המבוגרת מסיר את האוזנייה מאוזנו. היא הייתה נראית לו מאד מוכרת. אולי אחת החברות של סבתא שלו שכל כך אהב. "סליחה? לא שמעתי" אמרה האישה המבוגרת "לא חשוב" ענה דני מהורהר, וחזר אל האוזניות ואל שלמה ארצי.
"תחנה אחרונה שדרות" קרא נהג האוטובוס בפעם האחרונה, ודני, תמר והאישה המבוגרת ירדו מן האוטובוס, הולכים בשבילי העיר, כל אחד לענייניו. הם לא ידעו עד כמה חייהם יהיו תלויים אחד בשני, בקרוב ממש.
רחל: האישה המבוגרת מהאוטובוס הגיעה לביתה. עוד שבת שקטה הרהרה לעצמה. כבר חודשים שהילדים והנכדים בחו"ל והיא לא ראתה אותם זמן רב. יש לה רק את חברתה חדווה שעמה יכלה לשוחח ולדבר. היא נהגה לשבת איתה מדי שבוע לשתות קפה, לשמוע אותה אומרת "רחל, חסר סוכר!". היא הופתעה לשמוע מחדווה שנכדתה תמר עומדת להגיע לבקר לעזור לה קצת. היא שמחה בשבילה אבל קצת חששה שתישאר לבדה.
דני: "דני איזה כיף שהגעת!" קראה אימו מתנפלת עליו בחיבוקי דוב. "שלום אמא איפה כולם?" "אבא נסע לנתניה עם כולם כדי לחגוג את החג עם הדודים" אמרה אימו "אבל אני חייבת להישאר יש לי משמרת בעבודה בבית האבות, חוץ מזה ששמחת תורה, אתה לא באמת רוצה שכמו כל שנה הם יכריחו אותך לסחוב אותם על הכתפיים בסיבובים" צחקה אימו. כמה זמן לא ראה את אחיו הקטנים, חשב, אבל לא תזיק לי שבת שקטה חייך לעצמו.
רחל: אורות הבתים בשדרות האירו את שמי הערב וקולות שירה וזמרות שבת עלו מחלק מבתי העיר השקטה. הדשא המטופח היה דומם למעט כמה חתולות משועממות. "מחר בתפילה אחלק לכל הילדים את הסוכריות הלבנות שהם מתים עליהם" חשבה לעצמה רחל שכנתה של חדווה מביטה בנרות השבת וברחוב המואר, "איך אני אוהבת את צחוק הילדים", נעצבה אל ליבה. "הרבה זמן עבר מאז ששמעתי את צחוק הילדים שלי."
תמר: "סבתא את באה?" שאלה תמר, מפה לבנה הייתה פרוסה על השולחן וקערות בשלל צבעים מלאות במטעמים פרי ידיה של סבתה היו מונחות על השולחן. "סבתא?" היא לא שמעה תשובה. היא הלכה לקראת חדרה של סבתה ואין קול ואין עונה. היא דפקה בהיסוס בדלת חדרה ולאחר שלא נשמע שום צליל פתחה את הדלת ונכנסה. סבתה הייתה שרועה על הרצפה, רגלה נפוחה ופצועה. תמר רצה לטלפון ליבה דופק בפראות וחייגה באצבעות רועדות לאמבולנס. האמבולנס פינה את סבתה מהר לבית החולים בבאר שבע. "אני לא אספיק לחזור הבייתה עד שתיכנס השבת, חשבה לעצמה". אמה התקשרה אליה ואמרה לה שתלך לשכנה של סבתא חדווה היא בטח תשמח מאד לארח אותה בביתה.
תמר המבוהלת הלכה לחברה של סבתה חדווה ודפקה בדלת בביישנות.
רחל: "סוף סוף יהיה לי עם מי לעשות את השבת, סוף סוף יהיו מעט קולות צחוק בבית הקודר הזה" חשבה רחל. הדלת נפתחה ולהפתעת שתיהן הן גילו שהן ישבו אחת ליד השנייה באוטובוס. "את זאת שפינית לי מקום באוטובוס?" שאלה רחל מופתעת. "לא ידעתי שלסבתא שלך יש נכדה כל כך חמודה. "כן זאת אני" ענתה מבוישת "אל תדאגי, סבתא תהיה בסדר. יטפלו בה בבית החולים והיא תבריא. בואי נאכל ונלך אחר כך לישון. מחר יום חדש" אמרה רחל והן ניגשו לאכול את ארוחת השבת.
דני: קרקוש המזלגות נשמע בבית משפחת לוי. דני ואימו היו לקראת סיום ארוחת הערב לאחר שדני הכריז כי הוא צריך לקום מוקדם מחר לרוץ כי הוא אוהב לרוץ בשקט של הבוקר עם ציוץ הציפורים ולא בצבא עם החול והאובך המדברי. הוא היה כל כך עייף וכבר חיכה ללכת לישון במיטה הנקייה עם המצעים בריח של בית.
השמש התחילה להפציע ודני התארגן לריצה. איך הוא אהב את האדרנלין שבריצה. את הרוח שנושבת בחוזקה על הפנים, את הרגליים שצורחות ממאמץ ואת הנוף המשקיף מהטיילת. סתם עוד בוקר רגיל בשבת. הציפורים צייצו, והעיר הייתה שקטה, כולם ישנו. דני שהיה המהיר בפלוגתו כבר סיים לרוץ שלושה מתוך ששת הקילומטרים שתכנן. "כולם עצלנים" צחק דני מביט על הבתים החשוכים. כולם יקומו מן הסתם עוד שעתיים אפילו יותר." השיר שהתנגן לו באוזניות היה כמובן של שלמה ארצי: "את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחי-"צבע אדום! צבע אדום!" ולפתע שקט. שקט שמפחיד יותר מכל אזעקה. השיר נקטע בפתאומיות. צופרי האזעקות צלצלו ברחבי העיר הקטנה. דני קפא במקומו לא בטוח מה לעשות. לפתע התנער ורץ מהר לביתו לממ"ד.
צעקות ילדים ומבוגרים נשמעו מבעד לאזעקות החוזרות "צבע אדום! צבע אדום!". תמר קמה לקולות צעקות ואזעקה ומיד הלכה לממ"ד כפי שהורגלה. שם חיכתה לה רחל. הן סידרו להן מזרונים וסגרו בטריקה את דלת הממ"ד.
בשלב הזה כולם עוד חשבו ששוב פעם נורו רקטות. כל תושבי העיר רצו למרחבים המוגנים ולא ידעו שמאות מחבלים חצו מעזה וחלקם עושים את דרכם לעיר.
דני: דני ישב על כיסא פלסטיק בממ"ד מרגיע את אימו הדואגת. לפתע הוא שמע קולות של יריות. "זה רק תרגיל", חשב לעצמו. אבל כשקולות הירי נשמעו קרובים הוא הבין שמתרחש כאן משהו אחר. בקבוצות הווטסאפ כתבו על מחבלים. חדירת מחבלים. הוא רצה להישאר עם אימו, אבל הרגיש שהוא חייב לצאת לעזור. לא לכולם יש נשק והם מאומנים כמוני, חשב ובמהירות רץ החוצה. הוא יצא מביתו. קולות נפץ חזקים נשמעו בכל שדרות. עשרות מחבלים נראו בכל פינה. דני הצטרף לקרב, יחד עם חברי כיתת הכוננות וכל מי שהיה לו נשק.
"אין לנו סיכוי", חשב דני. וחשב על אביו ועל אחיו שאפילו לא הספיק לפגוש בשבת ולהיפרד מהם ומה יהיה על אמו שנותרה בודדה בממ"ד, רק הטלפון יכול לעזור לה לדעת מה מתרחש בחוץ אבל אין קליטה בממ"ד. מכיסו השמאלי הטלפון כל הזמן רטט, מן הסתם הודעות בקבוצה של השכונה. "אבל עכשיו תתמקד", אמר דני לעצמו. "יש לי משימה ואני אשלים אותה". הוא רץ לעבר בית גדול שבו נשמעו צעקות בערבית. יחד עם מיכאל שכנו ועוד שני חבר'ה מכיתת הכוננות הם התחילו לירות לעברם של המחבלים. רצים מבעד לריח אבק השריפה ורעש הצעקות הם הצליחו לחסל שלושה מחבלים והמחבל הרביעי ברח. "דני בוא מהר!" צעק לעברו מיכאל. יוסי שהיה חברם לכיתת הכוננות נפצע בכתף מרסיס. דני שגם הוכשר כחובש בצבא קרע חולצה שהייתה זרוקה ברחוב וכרך אותה סביב ידו הפצועה. "בוא ניקח אותו לכיכר שם מרכזים את הפצועים" אמר דני. הם סחבו אותו על כתפם במהירות לעבר הכיכר.
תמר: "מה קורה שם בחוץ?" ניסתה רחל להקשיב, "תמר אני רגע יוצאת החוצה לראות מה קורה תחכי לי כאן" היא פתחה את דלת הממ"ד ובריצה יצאה החוצה. מעניין מה קורה עם סבתא אם היא בסדר, חשבה תמר עוצמת עיניים מחכה שהסיוט הזה ייגמר, מחכה לשמוע את קולה של רחל השבה אל הממ"ד. מחכה לראות את משפחתה שוב. היא שמעה קולות של ירי קרוב לחלון הממ"ד ואז הקולות התרחקו. עברו כבר עשר דקות ורחל לא שבה. תמר החלה לדאוג והתלבטה אם לצאת לבדוק היכן היא. לבסוף יצאה החוצה בהיסוס. היא תרה במבטה אחרי רחל בכניסת הבית אך היא לא הייתה שם. לאחר עוד כמה דקות של חיפושים היא מצאה אותה חסרת הכרה מאחורי בית השכנים. כנראה שהיא ניסתה להיכנס אליהם להבין מה קורה, ונפגעה מיריות. היא הרימה אותה במאמץ ובזהירות לעבר הבית מביטה לצדדים לראות שלא באים מחבלים, היא שמה לה חוסם עורקים כפי שזכרה מקורס העזרה הראשונה שעברה, והחלה להנשימה. יריות החלו להתקרב לכיוון הבית עד שנשמעו כבר ממש בפתחו.
דני: דני המשיך בלחימה. לפתע הרגיש בידו דקירת כאב עזה. הוא החליט שלמרות הכאב הוא ממשיך. הוא התקרב לבית שהיה מוקף במחבלים. הבית היה מחורר מירי וחזיתו הייתה הרוסה ושרופה. לפתע שמע צעקה של ילדה מתוך הבית ובליבו גמלה ההחלטה שהוא הולך להציל אותה ויהי מה.
הוא כיוון את נשקו לעבר דמויות של מחבלים שראה מרחוק. מוחו מחשב את הזווית. כל טעות קטנה יכולה להרוס הכול. "העיקר לא להשאיר אף אחד מאחור להציל את כל מי שאפשר". הוא מיכאל ועוד אחד מהשכונה נכנסו לבית. מחבל זרק לכיוונם רימון שכמעט פגע בהם. אצבעותיו האוחזות בנשק כבר החליקו מרוב זיעה. הוא השאיר את כל הפחדים מאחור, העיקר להצליח לחסל אותם. הפחד משתק אבל למרות הכול הם המשיכו. התחמושת התחילה לאזול וזה נראה שכמות המחבלים לא. דני לא ידע מה לעשות כי בלי עוד עזרה הם לא יצליח להחזיק פה עוד הרבה זמן.
תמר: בממ"ד התעוררה רחל חלושות לאחר פעולת ההחייאה, ותמר הביאה לה מים מהבקבוק בפינת הממ"ד. קולות ירי וניפוץ נשמעו בתוך הבית והיא נעלה את דלת הממ"ד. שם מתחת לשולחן אומנם לא הרגישה בטוחה אבל לפחות היא הייתה בטוחה שהמדריך בקורס עזרה ראשונה היה גאה בה ונותן לה מאה במבחן. הטלפון שלה צלצל עשרות פעמים עד שענתה. מעבר לקו שמעה את קולה של אמה הדואגת ששמעה מה קורה. "מה הולך שם?" קראה בבהלה שומעת את הקולות דרך הטלפון של תמר. "אני לא יודעת", אמרה תמר, "אבל יש פה חיילים שמצילים אותנו, אני הצלחתי להחזיר את רחל להכרה ויש אנשים בבית שנלחמים במחבלים שמנסים לחדור פנימה, לולא הם המחבלים כבר היו פורצים לכאן". אני אנסה להשיג לכם עזרה מרחוק אמרה אימה והשיחה התנתקה.
המחבלים המשיכו להיכנס לבית ודני מיכאל ועוד שכן הדפו אותם שוב ושוב. רוב המחבלים כבר נהרגו או ברחו אך מי שנותר התקבץ בבית שבו לחמו דני ומיכאל. הקרב המשיך ברחובות. פצועים רבים שכבו על הדשא שעד לפני כמה שעות היה כל כך ירוק ושקט.
דני: דני הרגיש כאילו הכול מסתחרר והופך להיות שחור. הוא הרגיש את גופו צונח באיטיות על הרצפה הקשה, פגוע מכדור ברגלו ."יש לנו פצוע" צעק מיכאל לעבר החובשים בחוץ, ודני התעלף.
תמר: בממ"ד השקט נותרו רחל ותמר דרוכות ופוחדות. הן ישבו בממ"ד שעות עד שהשתרר שקט. אחרי כמה שעות של שקט תמר העזה סוף סוף לצאת ולהזעיק עזרה לרחל. פצועים שכבו ברחובות וכוחות צבא ומד"א טיפלו בהם והעבירו אותם לבתי החולים. "יש כאן מישהי בממ"ד שנפצעה וחייבת טיפול רפואי", צעקה תמר. מייד הגיעו כמה חיילים והוציאו את רחל מהממ"ד לאמבולנס. תמר חזרה לבית סבתה כשהיא חושבת לעצמה: "מעניין מי הציל אותנו? אני חייבת למצוא את החיילים שנלחמו במחבלים שניסו להיכנס לבית".
דני: בבית החולים סורוקה התעורר דני. כל גופו כאב והיכן שהייתה אמורה להיות רגל שמאל שלו הוא הרגיש שאין דבר. הוא הסיט את השמיכה מעליו וראה שאין לו רגל. הוא רצה לצעוק: איפה הרגל שלי? איפה אני? דמעות זלגו מעיניו. הוא רק זכר את עצמו נופל לאחר שהמחבל ירה בו. לפחות הצלחנו להציל את מי שהיה בממ"ד ובהרבה מהבתים סביבו. הרופאים שהיו בחדר ראו שהתעורר והתקבצו מייד סביבו. אימו, אביו ואחיו הקטנים ישבו מחוץ לחדר וקראו פרקי תהילים.
בחדר של דני הייתה מיטה נוספת. במיטה שכבה רחל ולידה ישבה תמר שהגיעה לבקר יחד עם אמה וסבתה חדווה. הם שמעו שדני מספר למשפחה שלו על הלחימה. הוא הזכיר את השכונה שלהם, ותמר הבינה שדני נלחם והציל אותן כשהיו בממ"ד. היא הסתכלה עליו, הוא היה נראה לה מאד מוכר אבל היא לא הצליחה להיזכר מאיפה. לפתע, עבר ליד בית החולים אוטובוס ירוק, עם כיתוב גדול בלבן: אלקטרה אפיקים. "אההה, מהאוטובוס" חשבה לעצמה תמר. החייל מהאוטובוס. החייל מהאוטובוס הציל אותנו. היא רצה לעבר דני, "אתה זוכר אותי"? שאלה. "ישבתי לידך באוטובוס, גם רחל הייתה איתנו, אתה מזהה?". דני הסתכל, ובראש התנגן לו השיר מהאוטובוס "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה, ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים" מי חשב כשנפגשנו סתם כך באוטובוס שכל זה יקרה. המחשבו טשטשו אותו והוא שקע בשינה. כשהתעורר והביט לעבר המקום שבו תמר עמדה היא כבר לא הייתה שם. חבל, חשב ונעצב. אבל אז ראה ליד מיטתו פתק, "תודה" היה כתוב עליו בגדול. הוא הפך אותו לצידו השני, שם היה רשום באותיות קטנות "תמר מהאוטובוס" ולידו סמיילי קטן עם מספר טלפון. תקווה להתחלה חדשה.
גם בשעות החשוכות של הלילה תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך את עצמך, את הדרך הביתה, תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה.
הסוף…
