תמימות וחלזונות / חוה חבאבו

הטיפות הרטיבו את שערה וזלגו במורד פניה כמו דמעות. גשם ירד כל הלילה עד עכשיו ללא הפסקה, מרטיב את כל הסביבה ומוציא ממקום מחבואן את כל החלזונות והחשופיות.

למעשה על השביל הסלול שראתה מולה, שביל מוקף צמחים ועצים, היו המון- חלזונות וחשופיות. השביל היה נדמה כמנותק מחיי הבוקר של העיר, הדחיפות של "הלהגיע לעבודה בזמן" לא היתה חלק ממנו. השביל נראה היה, כאילו נלקח ממקום שכוח אל באמצע היער שהודבק באמצע אזור התעשייה.

השביל היה בדרך כלל החלק האהוב עליה בדרך לבית ספרה , כה שקט ומרגיע. אבל בשונה מבדרך כלל, הבוקר השביל היה שנוא עליה.

מלא היה הוא מקצה לקצה ומרוחב לרוחב בחשופיות ובחלזונות והיא פשוט עמדה בקצהו האחד, בוהה בו, בידה ידית תיק הגלגיליות שלה.

היא ידעה מה עומד לקרות בדקות הבאות, היא הרגישה על כך צער רב אך היות ולא היתה לה דרך אחרת להגיע בזמן לבית הספר, היה עליה לעבור בשביל – עם תיק הגלגליות -בשביל החלזונות והחשופיות.

דמעות איטיות ושקטות הצטרפו לטיפות הגשם שזלגו כבר על פניה.

היא לא רצתה לעשות את זה.

אך לא הייתה לה ברירה, ולכן היא החלה ללכת, לאט, נזהרת כמה שיותר לא למחוץ ולהרוג שום יצור חי בדרכה. הכל הלך בסדר עד שנשמע ה"קראק" הראשון. מיד קפאה במקום והסתובבה, מאחוריה היה חילזון מחוץ למוות.

היא נבהלה, מיד חושבת על אפשרויות אחרות, הכל מלבד להמשיך ללכת על השביל. אולי תרים את התיק כל הדרך? אולי תעבור בדרך עוקפת?

אבל היא ידעה שהיא לא יכולה, גופה הקטן של ילדה בת תשע לא יצליח להרים את התיק הכבד לאורך כל הדרך ואם תלך בדרך עוקפת היא תאחר לבית הספר. זה יהיה  האיחור השלישי השבוע והמורה כבר הזהירה אותה שאם תאחר שוב תיענש.

לא היתה לה ברירה ולכן היא המשיכה ללכת, משתדלת כמה שיותר לא למחוץ שום חילזון או חשופית. ולמרות ההליכה האיטית והזהירה, נשמעו עוד "קראקים" עד שהגיעה לסוף השביל.

כשהגיעה לסוף השביל, בקושי נשמה מרוב שיהוקים ובכי.

באותו יום דמעות רבות זלגו על מותם של היצורים הקטנים ודמעות רבות יותר, זלגו על אובדן תמימותה של אותה ילדה.