תעלומת הילדים האבודים / מוריה אריה

"גאיה, תזדרזי! צריך לצאת ואני מאחרת בגללך"! צעקה אמא שלי במעלה המדרגות, "כל בוקר אותו סיפור איתך ובגללך אני מתעכבת".

"הנה, הנה, אני באה רק לוקחת את התיק שלי ויצאנו." צעקתי לה מלמעלה.

הסתכלתי במראה, לקחתי את ספר אנגלית וירדתי. כשנכנסתי לרכב אמא שלי הייתה כבר בפנים עם פנים זועפות. התחלנו בנסיעה לכיוון בית הספר. בית הספר נמצא בקצה השני של העיר. זו לא נסיעה ארוכה במיוחד, אבל זה נחמד לנסוע כמה דקות בשקט ולהתכונן ליום חדש מלא בריגושים. כשעברנו ליד היער העפתי מבט לכיוון הביצה, שם עדיין היו סרטי המשטרה מאז המקרה שבו נעלמו הילדים. לפני שנה שני ילדים הלכו לאיבוד. השכן שלי רגב וחבר שלו כפיר. הם היו בסך הכל בני 9 כשנעלמו. ביום בו הם נעלמו גלית, אמא של רגב, באה אלינו ושאלה אם רגב אצלינו משחק, וכשהבינה שהוא לא נמצא התחילו החיפושים. כשהעיר שמעה על כך כולם פחדו לצאת מהבית. גם ההורים של רגב וכפיר לא הפסיקו לדאוג ועשו הכל כדי למצוא אותם.

כנראה היה לי מבט מבוהל כי אמא שלי ישר אמרה לי "גאיה, אני יודעת שזה היה מקרה נורא ועדיין לא יודעים מה איתם. אני מבקשת ממך אל תתקרבי לאזור הזה כל עוד לא מוצאים אותם".

"אל תדאגי אמא, תסמכי עלי", אמרתי לה,

בדיוק הגענו לבית הספר וכמובן ליבי חיכתה לי בחנייה עם האנרגיות התמידיות שלה, "גאיההה" היא חיבקה אותי בכל הכח, "סוף סוף הגעת! כמה זמן חיכיתי לך כאן! כבר רציתי להיכנס לכיתה."

חיבקתי אותה חזרה בשמחה. ליבי היא החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ג', פגשתי אותה בפעם הראשונה בקניון העיר כשהלכתי לאיבוד, היא ואמא שלה מצאו אותי ועזרו לי למצוא בחזרה את אמא שלי שהייתה בכלל חנות לידינו.

"היי, ליבי נחמד לראות אותך," אמרה אמא בחיוך, "שיהיה לשתיכן יום מקסים!" הוסיפה ונסעה.

לאחר כמה שניות נשמע הצלצול ורצנו לכיתה. "בוקר טוב כולם, לפני שנתחיל יש לי הודעה חשובה", אמר המורה אבי, לפי מצב ההיענות בכיתה לא נראה שמישהו מעוניין. "היום תסיימו באחת בגלל שישנה אסיפת מורים חשובה בהחל… "

"יששששש!" נשמעה מהומת שמחה בכיתה. משום מה כולם התעוררו והתמלאו באנרגיות.

"ישש!! זמן לחגוג! גאיה, אני ואת הולכות לביצה אחרי הלימודים! וואי כבר חצי שנה אני רוצה ללכת לשם!" אמרה לי ליבי בלחש בזמן החגיגות בכיתה.

"מה?! את רוצה ללכת לביצה איפה שרגב וכפיר נעלמו?! הביצה הזו?!" אמרתי לה בבהלה וקצת בכעס, לא אהבתי את הרעיון הזה.

"כן, מה הבעיה? בסך הכל לביצה ביער. אל תדאגי, לא כזה מפחיד שם, כשהייתי קטנה הייתי שם המון פעמים. רק בגלל ששם ראו אותם בפעם האחרונה הפכו את המקום לאיום, כי חשבו שטבעו שם ובכל זאת לא יודעים את זה עדיין.", ניסתה לעודד אותי.

"מה הקשר?! אני לא רוצה ללכת לזירה שנעלמו בה ילדים לא מזמן. אמא שלי אפילו לא מרשה לי, ומה אם יקרה לנו משהו?" אמרתי.

"אתן רציניות?!" אמרה לנו ענת שיושבת שולחן לידנו, "אתן באמת מתכוונות ללכת לשמה? שמעתי שמי שמגיע לשם ותופסים אותו נעצר".

"אל תדאגו. גאיה, את באה איתי היום אחרי הלימודים והכל יהיה בסדר. אם יקרה לנו משהו ענת תציל אותנו במהרה." אמרה ליבי וקרצה לכיוונה. לא יודעת למה ואיך אבל ליבי שכנעה אותי ללכת, למרות שעדיין הרגשתי לא בסדר עם הרעיון.

לאחר הלימודים ליבי גררה אותי לכיוון הביצה, ושם פתחה שמיכה וחטיפים כדי לעשות פיקניק. היה מזג אוויר נעים ואווירה טובה אך מהמחשבה ששם אולי קרה משהו לילדים תמימים, הפחידה אותי. הסתובבתי לי בין העצים וליבי הצטרפה אלי לאחר ארגון האוכל. אט אט הזמן עבר ומבלי לשים לב התרחקנו מן הפיקניק כיוון שהדרך נהייתה חשוכה ויבשה. נשמע רעש. "ראית את זה?! " אמרה לי ליבי בלחישה, "נראה לי היה שם משהו," הסתכלתי עליה הרגשתי מתוחה.

"יש כאן משהו?" צעקתי.

נשמעו צעדים. מי זה יכול להיות?! קפאתי במקום. הרגשתי פחד בכל הגוף שלי, לפתע ראינו משהו רץ לכיווננו ובידו שק אפור ישן ופתאום חושך.

לא ראיתי כלום.

שמעתי את ליבי צועקת את שמי. לקח לי כמה שניות להתאפס ובסופו של דבר הבנתי מה קורה, "ליבי אני כאן! איפה את?"  צעקתי לה מתוך השק.

"שקט! אם תמשיכו לדבר אני אהיה פחות נחמד!" אמר קול לא מוכר.

"כאילו שאתה ממש מלאך כלפינו עכשיו," אמרה לו ליבי.

"תהיי בשקט!" אמר בקול מאיים ונתן לה מכה כדי להשתיק אותה.

"אאוץ'! טיפה נימוסים לא יזיקו!" ליבי צעקה.

"ילדה, את לא תדברי אליי ככה!" צעק ,"לא משלמים לי פה מספיק," שמעתי אותו ממלמל לעצמו.

המשכנו ללכת ולפתע הרגשתי שהאיש הכניס אותנו למין חדר והושיב אותנו על הרצפה. הוא הוריד לנו את השקים מן הראש. היינו בחדר קטן, חשוך וחנוק ממש, בלי חלונות, אולי מתחת לאדמה. ראיתי את החוטף. איש גבוה עם שיער שחור עבה, היו לו עיניים שחורות שכמעט לא ראו את האישונים שלו. הוא לבש ג'ינס וחולצת מותגים של נייק. "אתן עכשיו לא זזות או עושות בעיות עד שאני חוזר", אמר לנו האיש ונעלם בחשכה.

"ליבי את בסדר?" שאלתי אותה בלחץ.

"אממ… לא! אני לא בסדר כרגע. חטפו אותנו, כואבת לי הרגל ואני רעבה!".

אם את רעבה את צריכה לחכות עד הבוקר, אין אצלנו ארוחות ערב כאן. רק בוקר וצהרים". נשמע קול. לפתע יצאה אישה מאחת הדלתות בחדר, "אני אתן לכן את ההסבר בקצרה, אתן במרכז העבודה לפיתוח חומרי נפץ, כל מה שאתן צריכות לעשות זה ללכת אחרי איגור והוא ידריך אתכן איך לעבוד, ואני אומרת מראש," אמרה בקול מאיים, "אם אחת מכן עושה בעיות אני מעיפה אותה היישר לכימיקלים!" צעקה. לא אהבתי את האישה הזו, וכנראה גם ליבי הרגישה כך כי ברגע שהיא הסתובבה היא הוציאה לה לשון.

"אוקיי, עכשיו קומו ובואו אחריי."  אמר איגור אלינו במבטא רוסי כבד. הוא הוביל אותנו בכח אל חדר שהיה בקצה המסדרון והכניס אותנו לתוכו. שם חיכו לנו סינרים וכפפות מלאות באבק. "שכל אחת שתשים את הסינר והכפפות ותכנס למשרפה," אמר איגור והראה לנו את הדרך לשם.

ברגע שנכנסתי לחדר הרגשתי שאני נחנקת. החדר כולו היה מלא עשן ואבק. בפינת החדר היתה מדורה ענקית ולידה שני אנשים שזרקו לתוכה דברים. "שני אלה יסבירו לכן מה לעשות. עכשיו תכנסו לשם ותתחילו לעבוד!" צעק איגור ודחף אותנו לתוך החדר. ליבי ואני התחלנו להשתעל והלכנו לכיוון האנשים. "כל מה שאתן צריכות לעשות זה לזרוק את כל האשפה בחדר לאש", אמר לנו אחד מהם. כשהתקדמנו לכיוונם הפנים שלהם היו מלאות אפר שבקושי ראו אותם. כשסוף סוף הסתכלתי עליהם, עיניי חשכו.

"כפיר! רגב!" ליבי הספיקה לקלוט לפניי וישר נפלה עליהם בשאלות ובחיבוקים.

"אני לא מאמינה!! איך הגעתם לכאן? עשו לכם משהו? איך אתם מרגישים?" כמו ליבי גם אני הייתי בהלם כבר שנה שמחפשים אותם וחושבים שהם בכלל מתים. הרגשתי בתוך סרט לא ידעתי מה לעשות.

"גאיה, זו את? איך הגעת לפה?" שאל רגב, הפנים שלו היו שחורות והוא היה מותש, כפיר הסתכל עלינו ולאט הבין מי אנחנו. "כפיר, רגב בואו הנה תתרחקו מהאש אני וליבי באנו להוציא אתכם," אמרתי להם והעמדתי אותם בצד השני של החדר.

"גאיה, איך את בדיוק מתכונת להוציא אותם מפה? אנחנו אפילו לא מכירות את המקום ואין לנו מושג איפה אנחנו," אמרה לי ליבי בלחישה רועדת, "חוץ מזה אי אפשר לצאת מכאן. אני חושבת ששמעתי את איגור נועל את הדלת מה עושים?"

"אל תדאגי, ליבי. יש לי תוכנית". לא הייתה לי תכנית. עדיין לא עיכלתי את זה שמצאנו אותם. אני, ליבי, רגב וכפיר נמצאים בחור ביער אולי מתחת לאדמה ונושמים עשן. הבטתי סביב על החדר, מלמטה עד מעלה וברגע שהסתכלתי על התקרה משהו זהוב תפס את עיניי.

תעלת אוורור!" אמרתי בקול, כולם העיפו מבט לתקרה אומנם היה עשן רב אך ראו למה אני מכוונת. "אני לא מאמין אנחנו עובדים כאן המון זמן ואף פעם לא ראיתי את זה" אמר לנו כפיר, "כנראה העשן הסתיר את הכל."

"מהר תתחילו לזוז, אני וגאיה נעשה לכם סולם גנבים ותכנסו", אמרה להם ומהר יצאנו לעבודה. העלנו את רגב וכפיר במהירות שיא למעלה, שניהם היו כבר בפנים כשפתאום שמענו רעש. אני וליבי הסתכלנו לכיוון הדלת, מישהו ניסה לפתוח. "רגב, כפיר, תתקדמו אנחנו נפגוש אתכם." לחשה אליהם ליבי.

ליבי הסתכלה עלי ואמרה לי במבטה מה עושים?! הבטתי סביב והיה לי רעיון, "ליבי, תביאי לי את המטאטאים ליד המדורה מהר!" אמרתי לה וישר לקחתי את הסמרטוטים ליד ערמת המתכת שהייתה לידי. עטפתי כל מטאטא בסמרטוט והצבתי אותו ליד האש, "תעמידי פנים כאילו את עובדת" אמרתי לה וברגע שהתייצבנו ליד האש נפתחה הדלת. זה היה איגור הוא העיף בנו מבט ועל "כפיר ורגב" ויצא. נשמנו לרווחה.

"זה היה קרוב, עכשיו מהר בואי נצא מכאן!" אמרה ליבי. ליבי התקדמה לכיוון תעלת האוורור, "ליבי חכי", היא הסתכלה עלי, "לא נראה לי שנצליח לעבור שם. חייב למצוא דרך אחרת" אמרתי לה והסתכלתי לכיוון הדלת.

ליבי ישר הבינה מה כוונתי ותפסה חתיכת מתכת והתחלנו במבצע פריצת דלת המשרפה. במשך כשתי דקות ניסנו, "וואו זה ייקח המון זמ…" נשמע קליק. הסתכלנו אחת על השניה. הדלת נפתחה! הבטנו החוצה אל המסדרון. לא היה אף אחד.

"גאיה, אנחנו יוצאות וכל אחת היא מגבה את השניה," אמרה ליבי ויצאנו לדרך. הלכנו בשקט במסדרון ובכל רחש ששמענו עמדנו במקום והיינו בשקט. התקדמנו ובזהירות הגענו אל החדרון שבו האיש הזר הניח אותנו בהתחלה. ליבי ואני נשמנו לרווחה, עשינו את זה!

אך זה היה מוקדם מידי לשמוח. "היי מה אתן עושות כאן!" זה היה החוטף. הוא החל להתקדם אלינו ובינתיים לי ולליבי עברו מחשבות מה עושים? מה נגיד לו? "אסור לכן לצאת עד הצלצול הבא!" הוא אמר ובלי ששמנו לב תפס אותנו. "איי, תשחרר!" צעקה ליבי "אתה לא תיגע בנו!"

"שקט את, ילדה חוצפנית!" צעק. ליבי שתקה כך גם אני. היינו כל כך קרובות אבל בסוף הכל נהרס. האיש הסתכל עלינו ופתאום בלי הודעה מוקדמת מישהו בא ותפס את החוטף בשק.

החוטף התנגד וזז מצד לצד אבל אחר כך הגיע עוד מישהו ונתן לו מכה בראש עם מחבט בייסבול. אני וליבי הבטנו אחת בשניה ואז הסתכלנו לכיוון התוקפים. חיוך עלה על פנינו. זאת הייתה ענת, כן היא ולא אחרת לידה היו כפיר ורגב. "ענת! מה את עושה כאן? איך ידעת?" ענת הסתכלה עלינו ואמרה, "אני אסביר הכל אבל קודם כל חייבים לעוף מכאן!" תוך חמש דקות כולנו היינו בחוץ בריאים ושלמים (טוב, לא הכי שלמים אבל הבנתם אותי).

נשמעו לפתע סירנות, משום מקום צצו משטרות, אמבולנסים וכוחות הצלה. "גאיה!" זו הייתה אמא שלי, לידה רצו גם ההורים של ליבי וענת.

"גאיה, ליבי אני לא מאמינה אתן בסדר?! " אמא שלי התנפלה עלינו בשאלות והתחילה לבדוק מה המצב שלי,  "פעם אחרונה שאת עושה לי דבר כזה, אמרתי לך בפירוש לא להתקרב לביצה ותראי מה קרה!" כולם הסתכלו עלינו, רגע לא עלינו, כולם הסתכלו מאחורינו על אותם ילדים שנעלמו לפני שנה. "רגב?" אלו היו ההורים שלו, אמא שלו הסתכלה עליו ועלינו והתחילה לבכות כך גם ההורים של כפיר. כולם בכו לא רק הם.

"אהה.. אני לא מאמינה! גאיה, ליבי, ענת הצלתם לי את הילד! בזכותכם אני רואה אותו שוב," אמרה לנו גלית אמא שלו ופרצה שוב בבכי. חצי שעה אחר האיחוד המרגש, פינו את כולנו לאמבולנסים וטיפלו בנו.

"תראו, זה מה שקרה," אמרה לנו ענת והתחילה לספר לנו,  "כשאמרתן לי שאתן מתכננות ללכת לביצה פחדתי. בשלב כלשהו הבנתי שמשהו לא בסדר כי אוסי התקשרה אליי ושאלה אותי אם גאיה אצלי,"

"חשבתי שאתן עושות את העבודה במדעים שסיפרתם לי," אמרה אמא שלי.

"בדיוק, כבר שם הבנתי שמשהו קרה. כמעט שש שעות שלא ראו אתכן אז החלטתי ללכת לביצה. כשהגעתי לשם ראיתי את שמיכת הפיקניק שלכם ועקבות, הלכתי אחריהם ואז הגעתי למבנה קטן ואפור, לא ידעתי מה קורה אבל לכל מקרה החלטתי לעשות סיבוב סביב המבנה. כשהגעתי לחלק האחורי שמעתי רעש, ולפתע ראיתי את הראש של כפיר מציץ מתוך תעלת אוורור, הבנתי מה קורה ומהר עזרתי לשניהם לצאת," אמרה ענת ומיד כפיר המשיך אותה.

"הסברנו לענת מה קרה ואיפה אתן והיא החליטה ללכת ולעזור לכן, הראנו לה את הדרך ובינתיים היא התקשרה לכוחות ההצלה."

רגב הצטרף לשיחה, "היה לנו תזמון מושלם כשנכנסנו כי בדיוק אריק תקף אתכן," "אריק? " שאלתי.

"אריק החוטף,"  אמרה ענת, "הגענו כשהוא תפס אתכן זה היה מזל",

"וואו, זה לא אמיתי מה שקרה בשעות האחרונות. מזל שאת -ענת- היית ערנית. אני מודה לך מאד", אמא של ליבי אמרה לה.

גלית הצטרפה אלינו והתיישבה לידי, "בנות אני לא יודעת איך להודות לכן בזכותכן הילדים שלנו חיים, בריאים ושלמים!" אמרה בדמעות.

"זה בסדר גלית, אנחנו לא עשינו המון. השתדלנו לעשות מה שיכולנו וגם הגענו לשם במקרה,"

"תודה" אמרה גלית ויצאה.

שבוע אחר כך התפרסמה כתבה על מרכז העבודה. המשטרה עצרה את כל האנשים שעבדו שם ולקחה את החומרים לממשלה. ליבי ואני נשמנו לרווחה וכך גם ענת.

מאז אותו יום כולם מדברים עלינו ומודים לנו, גם בבית הספר עשו טקס עם חלוקת פרסים. אני, ליבי וענת היינו מלאות שמחה. וכך נפתרה התעלומה של הילדים האבודים בעירנו.

עד כמה אהבת את היצירה?