202011

אולם החגיגות של העיר היה כולו אור והתרגשות. נדמה היה כי כל העיר באה לחזות בשבע השנים.

שבע השנים עצמן היו נרגשות לא פחות, הן רקדו וחגגו בלי סוף, משתתפות בשמחתה של השנה החדשה- 2020 ומנחמות מעט את השנה החולפת 2019.

שבע השנים היו קבוצה מיוחדת שהכילה כל שנה את שש השנים האחרונות ואת השנה החדשה, הן היו אחראיות על נשף תחילת השנה החדשה וגם על הדרכת השנה החדשה שהצטרפה לחבורה.

שבע השנים הזמינו את כל השנים שעברו, כל שנה וחודשיה, שבועותיה וימיה. הן היו בטוחות שהן הזמינו את כל לוח השנה, כלומר, את כל מי שהיה אמור לבוא, הן לא ידעו שטעו טעות מרה.

כששנת 2015 החלה לנאום את נאום הפרידה שלה משבע השנים (הרי בשנה הבאה היא כבר לא תהיה אחת מהן) דלת הכניסה נפתחה בקול רועם ולאולם רחב הידיים נכנסה אורחת בלתי קרואה.

2015 עצרה מבולבלת, שאר השנים והאורחים הרבים הסתובבו אף הם בתימהון.

הזרה נכנסה בצעדים מאיימים אל הבמה היכן שישבו שבע השנים והתקדמה אל הכיסא של השנה החדשה- הרי היא 2020.

“את!” היא קראה בכעס. “את!”

“אני?” 2020 הביטה בה במבוכה “מה קרה? סלחי לי, אך אינני מכירה אותך.”

האורחת הזרה שילבה זרועות ונעמדה ממש מול 2020. “נו! אני העשור.” קולה הדהד ברחבי האולם.

כל האורחים והשנים השמיעו קריאות הפתעה ובלבול.

“נכון!” קראה לפתע אחת השנים, “הרי שנת 2020 היא גם שנת עשור!” הקריאה הוסיפה מאות מלמולים שקטים מצד הקהל.

“שקט!” הכריזה העשור והרימה את ידיה כדי להשקיט את שאריות הרעש. “אם כי זה בהחלט נכון, הייתי אמורה לחגוג יחד עם 2020 אך היא לא הזמינה אותי כי לא רצתה לחלוק איתי בכבוד!” את המשפט האחרון היא הפנתה ל2020 עצמה באצבע מאשימה.

כולם הביטו ב2020 המבוהלת וההמומה. “אני… אני..” היא גמגמה “אני נורא מצטערת… לא ידעתי בכלל!”

“לא ידעת!” חזרה אחריה העשור בלגלוג “אל תשקרי, כולנו-” היא הצביעה על הקהל “-יודעים את האמת”. 2019 קמה ממקומה, “לא נכון!” הגנה על חברתה “היא באמת לא ידעה! כולנו לא ידענו!”

העשור רק הניפה בידה לביטול. “2020,” הכריזה “מכיוון שפגעת בכבודי על שלא הזמנת אותי, אני מקללת אותך שבשנתך יהיה רע מאוד! מגפה קשה בשם ק-ו-ר-ו-נ-ה תבוא על העולם בזמנך ולעולם תזכרי כתקופה קשה ונוראה בכל העולם!” היא שלחה ב2020 מבט כעוס אחרון, והתפוגגה.

רגע אחד ארוך קפאו כולם במקומם, מעכלים את רוע הבשורה. ומיד קפצה 2020 מכיסאה המפואר וברחה מהאולם לחדר צדדי קטן.

שבע השנים הביטו זו בזו במבטים מודאגים, ואז בקהל, ושוב זו בזו ומיהרו להשליט שוב סדר באירוע לפני שהמצב יצא מכלל שליטה.

2015 הקרובה ביותר למיקרופון הודיעה שהכול בסדר והערב נגמר וכולם יכולים ללכת. 2017 ו-2019 מיהרו אל החדר שאליו נסה 2020 ו2016 ו-2018 הובילו במהירות את כל האורחים החוצה.

“תוק-תוק,” נקשה 2017 על הדלת בזהירות. “2020 ? את כאן?”

כל מה ששמעה הייתה יפחת בכי.

2019 לחצה קלות על הידית. “2020, את בסדר?”

“לא!” קראה 2020 בעצב “לא הכול בסדר, אני לא רוצה שהשנה שלי תהיה גרועה! אני לא רוצה שתהיה מגפה בזמני! וגם לא בשום זמן אחר חלילה!” היא כבשה את פניה בזרועותיה. 2017 ו-2019 מיהרו לנחמה. “אנחנו נתקן את זה,” הבטיחה 2019 “נתייעץ נשאל את כל השנים שעברו מה לעשות והכול יהיה בסדר.”

“באמת?” פניה של 2020 אורו והיא ניגבה את הדמעות מלאת תקווה “רעיון נהדר!” היא קמה. “קדימה!”

הן יצאו מחדרון הצדדי והבחינו שהאולם כבר כמעט ריק לגמרי, ושאר השנים עמלו לנקותו. “את בסדר?” שאלו הארבע בו זמנית בדאגה אמיתית. 2020 חייכה חיוך קלוש.

“החלטנו לשאול את כל השנים עברו מה לעשות” 2019 דיברה במקומה. כולן חשבו שזה רעיון טוב והתנדבו ללכת לברר אצל כמה שנים ותיקות שהן מכירות וקבעו להיפגש למחרת.

למחרת הן נפגשו שוב. 2020 ראתה את מבטיהן הנפולים והבינה לבד שהן לא מצאו פתרון והכינה עצמה לבאות.

“אני מצטערת, 2020,” לחשה בעדינות 2015, הוותיקה ביותר ביניהן.

היא התאפקה שלא לבכות. “אם כך,” נאנחה “אני צריכה להתכונן לשנה מרה, גרועה, קשה ומאתגרת.” היא הסתלקה משם במהירות אל ביתה. מותירה את חבריה הנבוכים לבדם, מביטים זה בזה בחוסר אונים.

” גרועה, מרה, קשה…” ספרה 2017 את המילים השליליות. “לא,” היא נשמה עמוקות, “אנחנו לא יכולים לתת לה להתמודד אם זה לבד!”

“מרה…” 2019 טעמה את המילים על פיה. “זה נוראי, אני שונאת דברים מרים, כמו…”

“כמו לימון,” השלימה אותה 2016 בגועל. “אני שונאת לימונים.”

“לפחות לימונים אפשר להפוך ללימונדה,” אמרה בהרהור 2018. “חבל ששנים אי אפשר להפוך ללימונדה קרה ומתוקה.”

“דווקא כן,” חייכה לפתע 2019 בחיוך מסתורי “יש לי רעיון איך נעזור ל2020.”

2020 ישבה מתחת לעץ האורן ונשמה עמוקות. היא הייתה אמורה לעבוד כעת על השנה שלה, אך לא הרגישה צורך לעבוד למען שנה שתיהרס כליל בסופו של דבר.

לפתע היא שמעה את חברותיה מתקרבות ומדברות ביניהן בקול שקט. היא לא הגיבה כאשר שש חברותיה התיישבו מולה בחצי גורן.

“2020,” פתחה 2019 ברשמיות “חשבנו על מה שקרה קצת והבנו משהו.” קולה גווע קצת בסוף המשפט. 2016 באה לעזרתה, “אנחנו יודעות שזה נורא הקללה הזאת. וזה נורא. באמת!” הוסיפה כשראתה את הבעת פניה המתקדרת של 2020.

“אבל חשבנו…”

“שאולי…”

“אולי…”

“אפשר לשנות את הקללה הזאת.”

2020 קפצה ממקומה בהתרגשות “גיליתם איך אפשר לתקן את הקללה?! באמת?!”

השנים הביטו זה בזה. “אמ… לא,” אמרה 2017 “האמת שחשבנו שאפשר להפוך את הקללה הזאת לבעיה קטנה יותר ממה שהיא עכשיו, לא משהו שיטריד אותך יותר מדי עד שכבר לא תתענייני בשנתך. את מבינה?”

2020 התיישבה שוב קצת באכזבה אך גם בהשלמה, היא הבינה שאין ברירה, כך תהיה שנתה והיא צריכה לקבל זאת.

“לא הבנתי, על מה חשבתם?”

2018 כחכחה בגרונה, “הבנו שהכול תלוי באיך נתייחס לזה, אם נתייחס לזה במובן של דבר נוראי שאי אפשר לעשות אתו כלום אלא לשבת בחוסר אונים, אז כך זה יהיה. אך אם נתייחס לזה כמו אל מכשול קטן, שעם קצת עזרה, נוכל לעבור אותו במינימום פגיעות.”

2020 חשבה לרגע, זה היה נכון, אך המצב היה קשה יותר. “אנשים יאלצו להיות במשך שבועות בתוך ביתם בלי לצאת! חתונות ואירועים יערכו ללא אורחים, ילדים יעטו מסכות מגבילות ולא ילמדו, אנשים חלילה ימותו! מה נעשה אם זה?!” היא פרצה בבכי מחודש.

“2020, לא אמרנו שכך תתבטל הגזירה, אך כך האנשים ירגישו טוב יותר. וגם את ואנחנו. יהיו לקללה תוצאות קשות מאוד, אבל אנחנו נצליח לשרוד.” 2019 חיבקה אותה.

“האמת,” אמרה 2017, “אני חושבת שזה יכול להיות טוב אם האנשים יהיו קצת זמן בביתם בלי לצאת, אולי כך הם יעריכו יותר את ביתם ומשפחתם. מי יודע?”

“ואולי כך במקום שתיזכר 2020 כשנה נוראה יזכרו אותה בתור שנה מלאת אתגרים אך מחשלת ומלמדת בעלת חוויות בלתי נשכחות” הציעה 2016.

“ואנחנו נעזור כמה שרק נוכל.” אמרה בנחישות 2017 והצטרפה לחיבוק.

“את תצליחי.” אמרה 2018 ונמשכה לחיבוק גם היא.

“בהחלט…” הבטיחה 2016 והצטרפה אף היא לחיבוק הקבוצתי.

2020 מתחת לכל הזרועות המחבקות צחקה.

“הלו?! קורונה, חברות!”

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.