(המשך)

חלק ב'

למחרת, עשרים ספינות מלחמה הפליגו לתוך המארה נוסטרה בשחר היום, אור עדין מרפרף מעל דפנות האורן העבות, מהבהב על המפרשים ומנשק את הרוח בצער מסויים, שכן בכל פעם שנגע בה ברחה מיד. בספינה האחרונה עמד נירון עוד מביט לכיוון העיר שעזב, וממנו הרוח לא נסגה, היא נשבה לו לתוך בית החזה וטילטלה את ליבו ימינה ושמאלה.

"מה לך בירושלים" שאל קווינטוס, עוקב במבטו על מושא עיניו של הקיסר. "אתה הוא שציווית שנעזוב." זה היה הדבר הכנה ביותר שאי פעם יאמר לו, והאמיץ גם.

"לא תמיד קל לברוח מגורל." ענה נירון בהיסח דעת. "אני מוצא את עצמי מתעורר לאחרונה באמצע הלילה, חוגר חרב בחשכה, ורק כשרגל אחת כבר נעולה והשנייה מונפת באוויר לכיוון המגף שבידי, אני תופס את עצמי פתאום ומכריח את עצמי להתפשט חזרה. במיטה אני לא מצליח לישון. אני מרגיש את אלוהים אוחז לי בגידים, מושך אותי לכיוון ירושלים, ורק המחשבה על אותם אויבים כרותים עוצרת בעדי, אז אני עוצם עיניים ומדמיין את פרצופיהם המפלצתיים של פרעה והמן."

קווינטוס לא ענה, אבל נשאר לארח לו חברה לאורך אותו הבוקר, חושב לעצמו מה נוראים לילות מלאים דמויות של רשע.

 

המסע נמשך כשלושה שבועות, ובמהלכם היה נירון חסר מנוח. הוא ניסה להאשים את התחושה  על הכיסופים לחורבן ירושלים אך היה זה כאילו ניסה לתלות חולצה עקומה על קולב ארוך מדי: הבגד אמנם עמד בצייתנות בארון אך איים בכל רגע ליפול או להיקרע, מכריח את נירון להסתובב בעצבנות סביב דלת הארון הפתוחה ולהשגיח שדבר לא ישתנה. לעקצוץ הנוסף שארב בכל פינה סירב לקרוא בשם, שכן בשונה מהדעה הרווחת נהג תמיד לפחד יותר מהנודע מאשר מהלא נודע.

מחייליו התעלם לחלוטין, ולא שם לב למבטים המלוכסנים שקיבל או החיוכים העקומים שניתנו לו, חלקם מהוססים חלקם מזלזלים. לאכזבתו הרבה של קווינטוס, לא מעט שמחו לחזור הביתה אבל אפילו המתונים שביניהם לא יכלו להתכחש לזרמי העלבון וההפסד הכהים אשר נשאו אותם מירושלים עמוק מעל המארה נוסטרה. עקרון הנסיגה היה זר להם, והדם ששטף את עורקיהם פעם מעלה ומטה, יוצר גלים גאוותניים שדחפו נגד חופי הכישלון.

בעוד שתחילה ספינתו של נירון השתרכה מאחור, מתקשה להתנתק מחבל הארץ שמאחוריה, עתה כבר דהרה בראש השיירה ולכן גם הייתה הראשונה שהבחינה במחסום שלפניהם. לאחר שבועות בים, הגיעו לחופי רומא שם פגשו בקבוצה של ספינות המולדת אשר באו לקדם את פניהם.

על הגדולה והמפוארת שבהן עמדה דמות חבושה גלימה מהודרת וככל שהספינה התקרבה, תווי פניה נהיו מוכרים יותר ויותר. לוויתני העץ צפו אחד לעבר השני, כמעט בניגוד לרצונם, עד שנירון עמד מול בנו היחיד, רצועת ים דקיקה מפרידה ביניהם.

"כבוד הקיסר." גאלבה השתחווה ובדממה המשונה ששררה ביניהם, עמוקה ורחבה יותר מכל אוקיינוס, חייך בעצבנות, עיניו מרצדות על פני אביו בחיפוש עיוור וחסר מטרה. "כבוד הוא לנו לקבל אתכם בחזרה הביתה, גיבורי המלחמה של המולדת. בואו, ערכנו לכם מסיבה גדולה. נחזור לרומא ותוכלו לספר לנו על סיפורי הניצחון."

הכבוד שלכם? תהה נירון ומשום מה האמירה הפריעה לו.

איזה ניצחון? חשב קווינטוס, והחוויר מיד. 

"לגבי זה…" לראשונה הקיסר כמעט והיסס. מול עיניהם של שרי הצבא האירופאים החלטתו נראתה חפוזה פתאום. "המצור על ירושלים לא פורק. נסוגנו נסיגה אסטרטגית."

הבעתו של גאלבה לא השתנתה, אבל סביבו עלו רחשושים צבעוניים, וצלילם הזכיר לנירון שיירה של פרפרים שראה מתעופפים בבהלה יום אחד בשדה בקפריסין. 

"ומה טיב אותה "אסטרטגיה"?" שאל גאלבה בזהירות.

"לא רציתי להיחרב."

"להיחרב? אני בספק אם עיר של איכרים ומורים הייתה מסוגלת לפגוע בלגיון הרומי." קולו של יורש העצר עוד היה כסוף ומתון. 

"אבל כן ניחרב." התעקש הקיסר. "זה בלתי נמנע." בשלב הזה שאר הספינות כבר הגיעו למערבולת העץ שנוצרה כמה קילומטרים מהחוף, ויצרו גלים בחפזונן לפלס דרך כדי להצטופף סביבה בתחושת השתתפות מרוצה, למרות שכל מה שיכלו לראות היו דמויות מקל קטנות.  

"בלתי נמנע." חזר אחריו בנו והביט סביבו בחוסר אונים מאולץ. עכשיו כבר הבינו הנוכחים שמתרחש דבר מה שלא כשורה וכנפיהם שקטו, מחכים לשמוע מה יפסוק גאלבה. רק בדיעבד, יבינו חלקם שכוונון לב זה נעשה באופן אינסטינקטיבי, והיה אמור להיעשות כלפי אדם אחר דווקא – אך אפילו הוא חיכה בציפיה לתגובת בנו, שכן שנים רבות מדי הפסיקו להשתחוות אליו מיני פוליטיקאים ואזרחים, כמעט כמו מספר השנים שלמדו לעשות כך עם גאלבה. 

"החלטת להפסיק לכבוש או רק לוותר על ירושלים?" גאלבה רצה לוודא.

"להפסיק לכבוש."

"השתגעת??" סוף סוף התפרץ. 

"למה שגעון? שלום לא יותר מטורף ממלחמה!" קולותיהם החלו להתגבר. 

"האימפריה הרומית הייתה במסע כיבוש כבר מאות שנים. גם אתה אבי, בעצמך רמסת אומות רבות. איך ייתכן שהדבר לא הפריע לך עד עכשיו?"

"כוח האנרציה." ענה בפשטות. "האידיוט הוא זה אשר ירה את היריה הראשונה."

"מושג האנרציה הופיע לראשונה במאה ה18." קבע גאלבה בכעס.

"מה?"

"מה?"

נירון הביט בו דקה ארוכה ובסוף פסק: "לא משנה. זו לא החלטתך. כך פסקתי וכך יהיה."

"לא בדיוק." השיב יורש העצר, ניצוץ ערמומי בוער בעיניו. "אתה נעדרת שנים רבות מדי, ובהיעדרותך אני זה שמשלתי. אל תחשוב שתוכל לחזור בכזו קלות. בעיקר כשאתה בא בטענות שכאלה."

"אתה לא יכול להחליף אותי!" צחק נירון. "אני הקיסר!"

"איזה קיסר?" ירק גאלבה. "אתה מסרב לצאת לכבוש. ומה כן תעשה?"

דלת הארון חרקה פתאום, ובגדיו של נירון התנדנדו תחת השגחתה של משב רוח קרירה. מה אעשה? מה אעשה. 

את שתיקת אביו פירש גאלבה ככניעה וחייך בשביעות רצון. באופן מוזר, הקהל שסיביבם לא התשתתף – לא שהיתה לו הזכות, הוא היה רק ניצב. משם ואילך נזל הזמן מהר יותר, הספינות הסתובבו וכולן שטו יחד לכיוון היבשה. 

הפער בין שני הקיסרים גדל, ונירון שמח פתאום שהמציאות מתחילה לשקף את מה שחשד פעם לאשליה. הוא אפילו קיווה שהפער ביניהם יוסיף ויגדל – יתמלא מים וקרח ובוץ, וכך אולי נתק מסוג אחר לא יהיה באשמתו. רק אז שם לב שלפני רגע פגש את בנו לראשונה זה שמונה שנים, ולא בירכו לשלום, או מירר על גורלן של שנים נובלות, או חיפש בפניו מין סימן היכר, דמיון או ירושה, כפי שהורים טובים עושים ביהירות מסויימת. דמותו הנוקשה של גאלבה התרחקה עם ספינתו, שהייתה גדולה משל אביו, וכבר היה מאוחר מדי.

 

לאחר מה שהרגיש כשניות ספורות, נירון מצא את עצמו עומד בחדר הכס, בארמון הקיסר ברומא. את הדרך לשם לא זכר אבל שיער שעמודי השיש עדיין עומדים, עצי הברוש עדיין צומחים, והרוח עדיין נושבת. הכל שלם ברומא. זו עיר כל כך יפה, חשב – ממש יפה.

מאחוריו נשפכו גושים של חיילים מפלשתינה, מתערבבים עם נהר דומה שהזרים את חייליו של גאלבה, וכולם הסתבכו אחד בשני בתוך החדר, פוגשים באצילים ואיכרים כאחד אשר באו לברך את קיסרם לשלום. 

הוא כהרגלו לא שם לב אליהם, ובראשו התנוססו שוב ושוב המילים "מה אעשה מה אעשה".

בזהירות, התנתקו האנשים אחד מהשני ויצרו כמה מחנות. בעוד החדשות מתפשטות מפי אלו שהיו נוכחים בספינת יורש העצר, האצילים והאיכרים הביטו בנירון ובחייליו במבטים מלאי זעזוע ובוז. הם לא הצליחו להבין איך קיבלו הלגיונרים את חלומותיו המטורפים של הקיסר ותחת התנגדותם העזה, זעו החיילים באי נוחות. למרות שוודאי לא הסכימו עם החלטות נירון, השמש של ירושלים עוד בערה על עורם, משנה את תווי פניהם. הם גילו פתאום שנשמו את האבק של פלשתינה שנים רבות מדי והאבן העתיקה איכשהו חדרה להם לעצמות, הופכת אותם לזן מעט שונה משומרי הכס המצוחצחים אשר עמדו בוילות רומא בשריון מבריק, נקיים מחורבן ונקיים מאשמה. 

"אתה!" גאלבה הסתער פנימה בזעקה, מאחוריו מתהלכים כעשרים גברים זקנים. בקריאתו התייחס לשומר ראש צעיר אשר התיישר מיד והביט בו בעצבנות. "הבא כיסאות לנכבדי הסנאט."

נירון הרים את ראשו והביט בהם שניה קלה לפני שהסתובב חזרה ופסע לעבר כיסא המלכות. ישוב, צפה בנמלים המתרוצצות סביבו. האם תמיד הביט בי ככה? תהה לעצמו, פוגש במבט בנו. הוא גזלן, הוא אנוכי. מאז שהיה קטן רצה את הכתר שלי, וידיו התהדקו על ידיות הכיסא ברכשנות. לאחר רגע מיד הזדעזע. גאלבה אומנם עמד לקחת לו את הקיסרות אך מעולם לא הפגין רגשות כאלה בעבר, והברק האלים הזה אשר חישמל את גופו היה זר לו, כאילו אדם אחר לחש באוזניו דברי מתיקה שפג תוקפן.

"זה שוב האלוהים." מילמל לעצמו, "הוא מחבל בי, הוא מסרב לעזוב!"

גאלבה קפץ, מתנפל על דברי אביו בשמחה. "אתם רואים? הוא השתגע! אבי," פנה לקיסר, לובש הבעה צנועה פתאום, עונד מסיכה של דאגה. "מה גרם לך להחליט להאמין באל של עם נכרי? אל יחיד! שאינו נראה ואינו נשמע." גאלבה גיחך קלות בעוד אביו מביט סביבו כלא מבין.

"ברומא, נהג כרומאים."

"אבל לא היית ברומא!"

"בדיוק."

"עזוב." אמר הבחור לבסוף, חסר סבלנות במהותו. ולכן וודאי לא יצליח חשב לעצמו נירון בשביעות רצון. תחמנות לא תשרוד את תחלופי התשוקה. לאחר רגע, שוב הופתע שחשב זאת ושרצה בכלל לראות בכישלון בנו, בוגד או אחרת.

"ממך שמעתי מספיק." גאלבה הביט ישר בעיניו והוסיף בשקט: "שלטונך מסתיים היום."

אם עיניו היו שני אגמים כחולים, המשפט הזה היה האישון – נקודה מרה של כנות בים של תאוות בצע. באותו הרגע ובאותו הרגע בלבד, באמת האמין כי הוא מציל את עמו, אך הרגע עבר והאי השחור פרפר בייאוש בנסיון שלא לטבוע.

בשלב הזה, הלחשושים השקטים נהפכו לצעקות, מאשימים את הקיסר בבגידה ובריגול, ונשמעו קולות אשר טענו כי התגייר, כי המליך את סוסו, כי שרף את רומא – למרות שרומא עוד עמדה… 

נירון הפסיק להקשיב. אפילו אם הייתי קיסר, חשב, מה הייתי עושה? בהיעדר הכיבוש, היה חסר מטרה. בסופו של דבר, לא הייתי קיסר מוצלח במיוחד. גם לא אב ולא חבר. המחשבה לא ציערה אותו. הוא שמח דווקא, שאיבחן את התחושה ממנה ברח, ועכשיו שהייתה מודעת תפסה את המקום ששמר לה הפחד כשעוד הייתה חבויה. נירון קם, ובשלב הזה בקושי שמו לב אליו. הוויכוח כבר לא באמת עסק בו, ומבחינה גלובלית, לא סביר שדבר ישתנה. עם הזמן אולי, חשב לעצמו, כל מה שצריך לקרות ודאי יקרה.

מחוץ לארמון, העיר עמדה כפי שדמיין. נכנע לדחף שאחז בו, התהלך בין הסמטאות עד שהגיע לקצה אקוודוקט. בדרכו, רקד מין ריקוד חוזר ונשנה, מתנגש עם כל צעד בדפנות כלובו ומברך את העיוורון. כשהגיע לקשת האחרונה, נעצר.

לו היה זה יום אחר, אולי יכול היה נירון להבחין בתעתועי הזמן אשר חלפו בנחת תחת האקוודוקט הרומי. היה לאותו רגע את הריח של רומא ב 410 לספירה, את צילם של קונסטנטינוס הגדול ושיירות ההונים, ואף רחוק יותר: את טביעות רגליה את המהפכה התעשייתית, ומי כבר יזכור את הרומאים שם? בין קשתות האבן עברו מכוניות וצלבנים, פצצות אטום ומשאלות מנייר. העתיד מילא את הקיץ, רקום בחלקיקי האוויר מלאי אותיות ומספרים, אך כל מה שנירון הרגיש הייתה רוח קלה, ונרדם בחסותה, חופשי.

13.3.2020

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן